ולפעמים, כשעצוב לי
(אתה שומע, יקירי?)
אני פותחת חלון
והמחשבות פורצות החוצה
שוצפות בי ומשסות בי אמת אבודה.

ולפעמים כשעצוב לי
(אתה איתי, מתוק?)
אני מנסה לא לחשוב על זה.
אני חושבת שאם אני לא חושבת
אז אני שקטה, והכל בסדר.

ולפעמים כשעצוב לי
ואין אף אחד בחדר
אני אולי אזיל דמעה
אני אולי אשתוק קצת
אני אולי...

ולפעמים, כשזה כואב יותר מדי
(אתה נרדם אהובי?)
אני מלחשת בלבי תוך עצימת עיניים
שוב ושוב ושוב,
יהיה טוב.

ולפעמים, כשזה נגמר
(לילה טוב אהובי)
אני מניחה שזה עבר
ומחר, מחר יהיה בסדר.
                     מחר, יהיה טוב...