כבר המון זמן יש לי מועקה בתוך הגרון, שלא מצליחה להשתחרר.
כבר המון זמן שהבכי עומד לי, תקוע בגרון, ממש קרוב לצאת, וכל
פעם משתחררות להן כמה דמעות, ועוד כמה דמעות, וכל פעם אני
בטוחה, שהנה, הבכי הגדול כבר מגיע, וכל פעם אני נשארת עם טעם
מלוח בפה, ומועקה שלא השתחררה.
וגם כשפגשתי אותו, גם אז, הבכי לא הצליח לצאת.
לפגוש בן אדם, אחרי שנה שלמה. אפילו כבר קצת יותר משנה. בן אדם
שבמשך תקופה ארוכה היה אהבה גדולה, ואחר כך, במשך כמעט אותו
משך של זמן, היה זיכרון מכאיב, המון נוסטלגיה, תמימות ענקית,
ותחושה של "זאת האהבה הכי גדולה שיכולה להיות".
אחרי שנה וחצי של חברות הוא נסע לטיול הגדול, ואני נשארתי כאן
בארץ, מחזיקה אהבה ענקית, עם הבטחה שיחזור. ועכשיו, כשנזכרים
כמה תמימים היינו, ואיך שחשבנו שאנחנו יכולים לדעת מה שיקרה,
והתאמנו על החיבוק שניתן שיחזור, כמעט ועולה חיוך על הפנים.
עולה חיוך, חיוך עצוב-שמח כזה.
עכשיו אני יודעת שלא יכולתי  אחרת. התמימות שבי לא יכלה לקבל
את המצב הזה. שבו אהבה גדולה נקטעת ולא תחזור, רק בגלל
הנסיבות. והחזקתי את האהבה שלי, ולא נתתי לשום דבר שיפגע בה.
ככל שהזמן עבר, ולמרות שכמעט לא היינו בקשר, ולמרות שבשלב
מסוים התנתקנו לחלוטין, האהבה לא השתנתה, והמשכתי להאמין בה.
להפך, ככל שהנסיבות הלכו ונעשו יותר קשות, אני מצאתי יותר כוח
ואמונה בעצמי, והשלמות של האהבה בעיני הלכה וגדלה. הוא היה
בעיני אדם כל כך שלם, ישר, ונתתי בו כל כך הרבה אמונה.
אחרי כבר כמעט חצי שנה, שבה לא היינו בקשר, הגיעו שמועות לארץ,
בדרך מאוד מוזרה ומעוותת, עליו. שהוא היה שם עם מישהי מתחילת
הטיול, ולא אמר כלום, עד שיום אחד קם ועזב, כי לא יכל לשאת
יותר את המועקה שהצטברה אצלו.
בהתחלה הצדקתי אותו, ולקח זמן עד שעיכלתי את שקרה. אני חושבת
שבעצם לא באמת עיכלתי, עד עכשיו אולי, גם עכשיו - אני לא לגמרי
בטוחה. ולרגע לא כעסתי, או שנאתי. רק ביקשתי ממנו שיתקשר. לא
כדי לשאול, או לברר, אלא פשוט כדי לנסות לסגור. לנסות להוריד
ממני את התיק הזה, שסחבתי עליי במשך כל כך הרבה זמן. והוא כתב
שהוא חושב שזה רק יכאיב לשנינו, שכל מה ששמעתי נכון, ושכל מה
שהוא יכול לומר שזה שאני יכולה לכעוס ולשנוא אותו, כי יש לי את
כל הסיבות.
ורק ברגע הזה, אני חושבת שהבנתי, שאין לו שמץ של מושג מה עברתי
בחצי שנה האחרונה. את כל האמונה, והתמימות, והציפייה. והמחשבה
שהשאלה שרציתי לשאול אותו היא שאלה שהתשובה אליה יכולה להסתכם
בכן או לא. כשאצלי, הדברים היו כל כך הרבה יותר מורכבים.
וכבר אז, הבנתי, שהדבר החשוב באמת, הוא שלמדתי באיזו שלמות אני
מסוגלת לאהוב, אבל הקושי עדיין היה לוותר על האהבה הזאת, שבמשך
תקופה כל כך ארוכה נתפסה בעיני כדבר הכי שלם שיש.
אני חושבת שגם בעיני הסביבה היינו הזוג המושלם. יפים, מחייכים,
שני ילדי טבע כאלה. תמיד הכל נראה אצלם כל כך טוב, וכשסיפרתי
לחברים הטובים את כל מה שקרה, כל פעם הם כל כך התקשו להאמין,
כי נתפסנו בתור משהו כל כך אוטופי, מושלם.
עד עכשיו, אחד הדברים שהכי קשים לי היא לוותר על המראה הזאת,
שהקשר הזה היה בשבילי. השלמות שכביכול הוא שיקף, המראה של עצמי
בעיניו שלו, המראה שלו בעיני שלי.
במשך תקופה ארוכה, הייתי מנסה למצוא בכל אחד אותו. משווה כל
אחד אליו, כל קשר אל השלמות הזאת. ולא יכולתי להתמודד עם זה,
שבן אדם שאני איתו, הוא בן אדם שיש בו גם טוב וגם רע, המון
יופי וגם צדדים קשים.
ויום אחד שמעתי שהוא חזר לארץ, שהוא נמצא כאן כבר קרוב
לחודשיים. שמעתי שהוא אמר שאני בטח לא ארצה לדבר איתו, כי הוא
משער שאני מאוד כועסת. ואני ידעתי ישר, שהפחד האמיתי שלו, הוא
לא שאני כועסת, אלא ההתמודדות.
הוא היה בן אדם עם תדמית של אחד שתמיד טוב שלו, תמיד שמח
ומאושר, שום דבר אף פעם לא קשה לו, הכי ישר וכן. ואחרי כל מה
שקרה משהו נשבר בו.
אני חושבת, שבן אדם באמת שלם, הוא לא אחד שתמיד טוב לו. בן אדם
באמת שלם, הוא אחד ששמח, ועצוב, וצוחק, ולפעמים גם בוכה.
ולפעמים גם עושה דברים שהם לא בסדר, אבל יודע גם לתקן (למרות
שלא תמיד אפשר לתקן), או לפחות לעמוד מולם, ולהתמודד.
והוא לא ידע להתמודד עם להיות לא בסדר, ופשוט חתך.
חודשיים אחרי ששמעתי שהוא בארץ, אחרי מאמצים וחלומות רבים,
אזרתי אומץ והתקשרתי אליו. הוא היה כל כך מבולבל והמום בשיחה
הראשונה, שיצאו ממנו הדברים האמיתיים: הפחד, הכעס על עצמו,
התחושה שהוא כבר לא כל כך שלם, ואחרי שלושה ימים נפגשנו.
לפגישה הוא כבר הגיע הרבה יתר מאופס, מפוכח, יודע מה הוא צריך
ולא צריך להגיד. כל כך פחדתי מהפגישה הזאת, שנה שלמה חיכיתי לה
ופחדתי ממנה. שלושה ימים כמעט לא אכלתי, לא ישנתי, ולא יכולתי
לסבול את המתח הזה. ודווקא שעה לפני שהוא הגיע, פתאום הייתי
כבר הרבה יותר רגועה.
כל כך פחדתי מהרגע שאני אראה אותו. כל כך הרבה פעמים דמיינתי
את הרגע הזה. את הפגישה הזאת. ותמיד הייתי בטוחה שכשהמבטים
יפגשו, אנחנו נדע. לא באמת הבנתי כמה משקעים יהיו מאחורי
הפגישה הזאת, כמה כאב הצטבר. וכשנשמעה הדפיקה בדלת, קמתי לפתוח
לו, ומיד ראיתי שהוא בכלל לא השתנה. אותו חיוך, עיניים, הליכה,
זקן, ואפילו אורך של שיער. אבל מהר מאוד ראיתי שאני השתניתי,
או התבגרתי, או שאולי הוא השתנה בעיני, או שהאהבה השתנתה.
ואותה שיחה שתמיד חשבתי שתהיה שיחה של שעות, הייתה שיחה בקושי
של שעה וחצי, שגם בה היו שתיקות, ולא יותר מדי מה לומר. כי מהר
מאוד הבנתי, שלמרות כל חוסר הוודאות שהיה בשנה האחרונה, את
הדברים החשובים באמת ידעתי כל הזמן, והגעתי אליהם לבד. וניסתי
לספר לו על הדברים שלמדתי, שעברו עליי, אבל גם הרגשתי שאת
המילים הוא הבין, וגם את המשמעות, אבל שאנחנו נמצאים במקומות
אחרים, ואין לו באמת את היכולת להבין אותי פנימה.
והרגשתי שהוא זר לי, ורחוק ממני אלף שנות אור. אותו אחד שכל כך
אהבתי, ועדיין אני אוהבת. שבמשך תקופה כל כך ארוכה רק רציתי
לטבוע בזרועותיו, לחבק אותו, לנשום אותו. אותו אחד שהייתי
מוכנה לתת לו הכל, רק כדי שיהיה שלם ומאושר, יושב מולי, וכמעט
וזר לי.
אותו אחד שהיה שלם בעיני כל כך, והייתה לנו את האהבה הכי שלמה
מבחינתי, נראה לי עכשיו פתאום באור אחר. השלמות שלו הייתה יותר
מלאות משלמות, ולא שהיה בן אדם שחצן, או מרוכז מדי בעצמו, אבל
השלמות הזאת לא באמת באה ממקום עמוק ואמיתי פנימה בלב, וגם
עכשיו היא לא.
והוא לא השתנה, בכלל לא השתנה, אבל כנראה שאני השתניתי. למרות
שלהודו לא טסתי, ונשארתי כאן בארץ.
והוא הכניס לכמה משפטים את החברה החדשה שלו, והרגשתי ממש שזאת
ההגנה שלו. זה היה דבר מאוד לא רגיש מבחינתו לעשות, מאוד
מיותר, ובכל זאת, לא כעסתי, הרגשתי שזאת הדרך שלו להגן על
עצמו, מהפחד, ממה שהוא פספס, ממני.
ומה נשאר מכל זה עכשיו?
כמעט ניסיתי להכאיב לעצמי בכוח עם האהבה הזאת. איך זה יכול
להיות שהוא כאן, לידך, ושאת מרגישה כל כך זרה לו? מה קרה לכל
האהבה? ולכל האמונה? ולביטחון שזאת האהבה שצריכה להיות? לאן
הלכו כל אלה?

אז האהבה, עדיין נשארה. אדם שבאמת אהבת, לא תפסיק לאהוב, גם לא
בעוד מאה שנה.
נשארו המון זיכרונות: דברים שהיו משותפים רק לשנינו, טיולים
שהיו ביחד, חיוכים אחד לשני, דברים שאמרתי, או שהוא אמר, המון
דמעות, והמון חיוכים. אני חושבת שיותר חיוכים מדמעות.
אני חושבת שהשתניתי בשנה האחרונה.
לעולם לא אוכל לראות אותו באותו אור שלם, אבל את האהבה הזאת
אמשיך לראות באותו האופן.
אהבה, מלאה בתמימות, של שני אנשים, שהיו בטוחים שיהיו לנצח.
והדברים שלמדתי הם גדולים.
למדתי על אהבה, "מהמקום שבו מתחיל יופי", המקום של התמימות,
האמונה.
למדתי שאדם שלם הוא לא אחד שתמיד רק טוב לו.
למדתי שאהבה שלמה באמת, היא לאהוב מישהו על כל הטוב, וגם על
הקשה, ושאין אהבה של נסיך ונסיכה, ואין אגדות, ויש קשיים, שרק
מחזקים.
ואני יודעת, שאלו הדברים החשובים, שיישארו איתי.
והוא הלך, ואני נשארתי כמה דקות עם כמה דמעות שזלגו על הלחי,
ומועקה גדולה שעדיין נשארה בגרון. ואני חושבת, שהבכי האמיתי לא
צריך היה לבוא אחרי הפגישה איתו, כי הוא כבר לא באמת קשור
אליו, הוא כבר קשור רק אליי, והוא כבר במקום אחר.
קשה לשחרר מישהו שמאוד אהבת, מהראש, מהאמונה. מישהו שכל כך
הרבה זמן התרגלת לחשוב שהוא האחד והיחיד.
אבל אני גם יודעת, שדברים היו צריכים לקרות אחרת. שהאהבה הזאת
הייתה יכולה להיות כל כך שלמה, וטובה, ואמיתית, ושאני - לא
פספסתי אותה, לא ניפצתי אותה, החזקתי אותה במשך כל כך הרבה
זמן, עד שכבר לא נשארה לי ברירה.
והוא? הוא עדיין מרוכז בעצמו. בשבירה של הדמות שתמיד כל כך
בסדר, באי השלמות שנוצרה, בכעס. ועדיין לא בחלל שהשאיר, במה
שוויתר עליו, במה שהרס.
אין לי כעס עליו, ובטח שלא שנאה. לרגע, במשך כל השנה האחרונה,
לא הייתה לי. רק אכזבה ענקית, שק של זיכרונות, המון מילים שלא
נאמרו וכנראה שגם לא ייאמרו, ומועקה בגרון.
היא תשתחרר, בקרוב מאוד.