כששוב קיטרתי עליך באוזניה של חברתי, וציפיתי להבנה ואמפתיה
מצדה, פתאום היא אמרה לי שהיא מבינה אותך ושאולי אתה מתרחק כי
כואב מדי ואין מה לעשות בנידון.
אז חשבתי והבנתי כמה שאני יכולה להיות רעה ומניפולטיבית ולעשות
לך חיים ממש קשים בלי שבכלל אי פעם התכוונתי. וכל התיק הכבד
הזה שאני מכריחה אותך לשאת, של רגשות אשמה, ועל מה? על כך שאתה
מבלה זמן בחברת אחרת כשאני בכלל לא יכולה להיות שלך כרגע? אולי
מה שמפריע לי זה שאתה כל כך חזק ולא אני...
אני מצפה ממך לדברים לא הוגנים ושוכחת שאנחנו בכלל לא באותו
מקום בחיים, ושמה שנראה לי ברור ומובן אצלך עוד בסימן שאלה
ענק... אני יכולה לדבר איתך על הכול חוץ מעל זה, ודווקא על זה
אני הכי צריכה לדבר.
הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד אותך, אבל אין לי שום דרך הוגנת
להחזיק אותך בסביבה.
תדע לך שלמרות שהכי נכון עכשיו זה פשוט לשחרר ולתת לזה להתמוסס
בנהרות יגון מהולים בדמעות, אני לא מסוגלת. פעם ביקשתי ממך
להילחם עלינו ואמרת שאתה לא טיפוס לוחמני. לי כמעט אסור
להילחם, אבל אני לא יכולה להפסיק...
עד שתקרא לי לבוא, אחכה מחוץ ללבך, מחזרת על הפתחים ומתחננת
למחילתך על כל מה שאני רוצה לתת אבל לא יכולה וכל מה שאתה רוצה
ממני אבל לא יכול לבקש...
אחכה בחדרי הקר שחיממת, במבוכי המילים שאמרת (או במבוכי אלה
שלא), בחיוכי השתיקות שהימתקת, אחכה בזמן שהקפאת...