"באותו רגע שבו הבין מה גרם לכל הבעיות שלו ושל העולם כולו,
הוא ידע שיוכל למצוא את הפתרון לכולן, אך למעשה - זו הבעיה
האמיתית הגדולה שלו ושל העולם כולו, שפתרונה מוכח
כבלתי-אפשרי."
כך הסתיים ספרו האחרון והמפורסם ביותר של גודיאריס: "התובנה של
פיוטר". סוף חסום. לא ברור. הפתרון לכל הבעיות הוא הבעיה
הגדולה ביותר. בעצם, אולי זה כן ברור אך נשגב מבינתו של תום.
כך או כך, נפלה עליו תוגה שמקורה היה אמנם הספר שקרא, אך
עוצמתה הייתה חדשה לו.
הוא חש כאילו כל התסכול שחש כלפי אי היושר שבעולם והעוולות שלו
הגיעו לנקודת רתיחה. הספר רק הגביר את תסכולו כי פעם חשב שיוכל
אולי למצוא את האמת שתעשה לו סדר בכל העניין. עכשיו הבין שאולי
כשימצא את אותה האמת, תתהווה מולו הבעיה הגדולה ביותר שחוסר
הפתרון שלה הוא ודאי. אם זה המצב, חשב לעצמו תום, אז אין סיבה
לחפש, ואם אין סיבה לחפש, אז מה הוא עושה פה בכלל?
הוא לא הבין גם מדוע המליץ לו פולי על הספר בחום כזה. הוא לקח
את המעיל מהארון ויצא לכיוון ביתו של פולי.

"אהה... מי זה גודיאריס בכלל? סתם שיכור" אמר בזלזול פולי, חבר
חדש שלו שהכיר בקורס להכנה לפסיכומטרי. פולי עלה לפני 7 שנים
מביילורוסיה. זה היה גם ניכר במבטא שלו. בעיקר ברי"ש המתגלגלת
שהייתה מתבלת את דיבורו כמו שחקן תיאטרון גשר.
תום הגיע אליו הביתה כי לא יכל לשבת בחוסר מעש בבית ולראות את
תסכולו גובר. פולי גר בשכונה קצת יותר ישנה של העיר. בלוקים של
שנות החמישים, ערסים ועבריינים אחרים מסביב. הסביבה שגר בה
הייתה ההפך למה שהיה. כאילו לקחו עץ טרופי ושמו אותו באמצע
המדבר. אך לא כמו עץ טרופי, פולי כבר לא היה תלוי בסביבתו. הוא
היה יכול לחיות בכל מקום כל עוד חייו לא היו נתונים לסכנה
ממשית. כמובן שהשכונה השפיעה עליו בין כה וכה. הוא שנא את
השיכונים ואת רוב יושביהם. קשה לומר עליו שהיה תלוי בסביבתו
הנוכחית.
עד גיל 17 חי בברה"מ ושם התגבשה אישיותו היציבה והסוחפת. מאז
עלה לארץ עבר עליו לא מעט. שנתיים בתיכון ישראלי, שירות קרבי
בלבנון ותקופת חיפושים לא קצרה לאחריו. במבט ראשון אפשר לומר
שחוויותיו לא יוצאות דופן ויש עוד בחורים רבים בגילו שעברו את
אותו המסלול, אך כשחושבים על ההלם התרבותי שאחז בו בשלושת
השנים הראשונות שלו בארץ, אפשר להבין שהדרך בה עשה את 7 השנים
שלו בארץ לא הייתה קלה.
עדיין, תמיד היה נחמד לשכניו ולעצמו. תמיד השכיל להסתכל גם
מהצד על המצבים בהם היה נתקל. תמיד הוסיף להתבוננות מהצד זווית
של הומור ואירוניה וכך ידע לקחת את הכל בקלות.
"מה זאת אומרת שיכור? אמרת שזה הספר שהכי חשוב לקרוא מכל
הספרים שבעולם. אז למה נתת לי לקרוא אותו?" התפרץ תום על
פולי.
"נו, תשמע. זה שהוא שיכור זה לא אומר שהוא לא אומר את האמת."
ענה פולי בחיוך מתחכם. הוא חיפש מענה לחיוכו בתווי פניו של
תום, אך לא מצא.
"אז הוא צודק בעצם, הגודיאריס הזה?" שאל תום. בהתבעסות שלא יכל
להסתיר.
"לא. כלומר, אולי." ענה לו.
"מה? אתה צוחק עלי?" שאל. הוא חשש שפולי משחק ברגשותיו כאילו
היה ילד תם.
פולי שתק. הוא קיווה שתום יחשוב ויענה לו בעצמו.
תום חיכה. הוא לא הבין למה פולי שותק. אולי גם הוא שיכור.
"תקשיב, אם אני אומר לך שביום שבו יפלו הכוכבים..." התחיל פולי
ואז החל לחשוב בשקט בעודו מגרד בפדחתו.
"נו... מה אתה ליצן? מה הקשר לכוכבים?" האיץ בו תום.
"ביום שבו יפלו הכוכבים, האופטימיות תיעלם מן העולם. אם אני
אומר לך את זה, מה תחשוב?" שאל פולי.
"אני אחשוב שאתה מנסה להתחיל איתי בגישה האינטלקטואלית, אבל
אני לא בחורה קלת דעת, ואני לא בקטע של גברים." ענה לו תום
בקריצה.
"לא, לא. אני שואל ברצינות..."
"טוב, אני מניח שהייתי חושב שלקחת משהו, או שאתה מנסה להצחיק
אותי בצורה המעוותת שלך. בקיצור - שאתה מדבר שטויות."
"רואה, זה בדיוק מה שאמרתי על גודיאריס. שהוא שיכור. הוא דווקא
באמת היה שיכור. אני, לעומת זאת, שותה רק בחגי ישראל. אולי קצת
בימי חול אי זוגיים." טען פולי.
"אז למה אמרת שהספר הזה כל כך חשוב? אם הוא סתם מזיין ת'שכל,
אז למה אני צריך לקרוא אותו?" התעצבן תום.
"תגיד לי, למה אתה כל כך מתעצבן? לא קראת אף פעם ספר גרוע
שהמליצו לך עליו?" שאל פולי כשהוא מעלה את הטון ומנמיך את
העוצמה.
"בטח שכן, אבל זה לא עצבן אותי עד כדי כך וזה לא קשור."
"בטח שזה קשור. למה דווקא הספר הזה עצבן אותך?" התעקש פולי.
תום עצר לחשוב. לקח לו דקה או שתיים לענות, בינתיים פולי הביא
משהו לשתות ולאכול.
"אני אומר לך מה עצבן אותי, זה היה הדרך שבה הוא בנה את העלילה
ואת המתח, עד לסוף שבו הכל נהרס. כל היופי שהיה בדרך, עד לפסקה
האחרונה נרמס בפסקה אחת קטנה שאומרת לך: 'לא משנה מה תעשה, גם
אם תגיע למקסימום עשייה, מקסימום כוונות טובות ומקסימום הצלחות
שיביאו אותך לפתרון כל הבעיות - תיצור לעצמך את הבעיה הגדולה
ביותר'" הוא לא שם לב שלא עצר לקחת אוויר בכל הנאום הקטן הזה
שנשא בפני פולי, אז הוא מיד מילא את ריאותיו באפקטים קוליים
נלווים וגרם לפולי להיקרע מצחוק.
"אתה בסדר אתה. תשתה משהו." אמר לו ומזג את הקולה והמשיך,
"ניתוח יפה הבאת. באמת יפה. אבל זה באמת מה שמפריע לך? הסוף
שהורס את כל הסיפור? בגלל הסוף הזה עשית את כל הדרך עד אלי? לא
יכולת לחכות ליום שני?"
"אתה לא מוותר, הא?", עקץ אותו תום, "תשמע, האמת היא שאני לא
יודע למה זה באמת כל כך הפריע לי. אני מניח שאני מאוד הזדהיתי
עם פיוטר. גם אני רוצה לתקן. גם אני רוצה לפתור בעיות. גם לי
מפריעה הדרך שבה סובב העולם הזה. לך זה לא מפריע?"
"או! מצוין! עכשיו עלית על כל העניין". פולי נראה מרוצה
מה"תלמיד" שלו. הוא ידע שהספר יגרום לו לאותו תסכול שהוא הרגיש
כשסיים לקרוא את הספר, אך לא בכזו עוצמה.
"לא, אתה לא מבין. אני מבין שהספר מפריע לי. אני מבין למה נתת
לי לקרוא אותו. אבל אני לא מבין למה אתה אומר עכשיו שהוא שיכור
ולמה אתה מזלזל בו. אולי הוא אומר את האמת. זה מה ששאלתי אותך
בהתחלה בעצם" תקף אותו תום.
"כן, אבל למה אתה חושב שמה שהוא תיאר שם זה נכון? בדיוק כמו
שאמרת על תיאוריית הכוכבים שלי. כך אני אומר על גודיאריס. אתה
חושב שהוא באמת הבין את כל הבעיות של העולם?"
"לא! ברור שלא!"
"ואני ראיתי שהכוכבים נופלים?"
"נו, מה אתה חושב שאני מטומטם? תפסיק עם הכוכבים האלה שלך!"
"בדיוק כך! הוא שיכור בגלל שכך ההסטוריה מלמדת ואני מזלזל
בתיאוריה שלו בלי קשר לעובדה שהבחור שתה יותר מויסוצקי כי אני
חושב שהוא לא יכול להסיק מסקנה כזו. עדיין, אני חושב שצריך
לקחת בחשבון את האפשרות שהוא העלה והדרך בה הוא תיאר אותה היא
מה שעושה את הספר שלו לכזה טוב.
אני ראיתי שאתה בחור עם כוונות טובות. רק רציתי לומר לך שתרגיע
את הסוסים שלך. תמשיך לחפש, תמשיך לתקן, תמשיך לעשות ותמשיך
לבנות. אבל אל תצפה להגיע לפתרון מושלם של כל הבעיות, כי ברגע
שתגיע אליו, תתייצב מול הבעיה הגדולה ביותר - שאין לך יותר
בעיות לפתור." פולי סיים את הנאום שלו ושתיקה של חשיבה השתררה
בחדר.

"אז אתה מסכים עם השיכור?" שאל תום.
"יש לי איזה דז'ה וו פתאום" הוא הניף את ראשו מצד לצד ולמעלה,
כאילו בודק שלא מותחים אותו והמשיך: "כבר אמרתי לך. אני לא
מסכים איתו, אבל אני לא שולל אותו. אולי הוא צודק. אולי הוא
טועה. שווה לחשוב על מה שהוא אומר".

שוב שניהם שתקו. האחד חשב. השני גם. פתאום תום שבר את השתיקה
ואמר: "אז מה? מה אנחנו עושים כאן בכלל?"
"ת'אמת, נמאס לי מלשבת בבית, בוא נלך מכאן באמת" ענה לו פולי.
"לא, אתה לא מבין את השאלה שלי..."