מאוחרת היא השעה. יש לנוע לנוע ולתפוס מחסות. הכישלון צורב
מוחץ והוא בא. שעטה לעברנו, שעטה בפרסותיו האפלות. מאיים
לדרסנו. מאיים לקחתנו שאולה, אל מקום בו אדם לא ראה עוד אל או
מקור טבע להתפלל אליו. מקום בו הנצח אכול יגון וצער על עוגמות
נפש ואבל זקנים על זקנתם שלא מרפה גם כאן.
מאוחרת היא הדקה וכל שנייה לא מקלה עליהם. שומרי התיבה אשר
נחלו כשל וקלקלה. אשר ככל אשר יכלו הוציאו מתחת ידם. אך זה אין
בו כדי פעמים רבות. כן יד המקרה מביאה שהכישלון לפעמים בלתי
נמנע.
"קבלו לידיכם כי ניסיתם ככל שיכולתם הייתם לנסות וככל שיכולתם
לעשות. התיבה נפרצה..." מסתכל עובר האורח המוזר על שני הנוטרים
בעיניים מצועפות. עיניים אשר שקיפות פחי נפש ממנו. מוצהר,
ידוע. "התיבה נפרצה ריבוני, משום שלבני-האנוש אין רצון ברזל.
אינם הם אלא פיגולים אשר ייעלמו כפסע בחולות המדבר העושים דרכם
בפחז."
אחד מהשומרים מערב לשונו בלשון עובר האורח ושולח אליו פרכה
קשה. "אז אדוני לאמור, מה נעשה כעת?" והוא משיב, בדול כמעט
מהשאלה, אך עדיין מגיב אם כי באורח בלתי ישיר. "מלחמה קרבה,
רווית דמים וגוויות חרוכות. אנשים מאבדים צלם אנוש כאשר החמה
תשקע לעוד ממחצית העשור." הוא מביט בהם. כלונס הליכתו בגפו
השמאלית. "רוצו שטיא, רוצו. כי חרפה מגיעה אל העולם. וכדי
ביזיון וקצף מאין כמותו. דבר לא תראו, דבר לא תרגישו. השנאה,
המשטמה, המוות, שנות הנצח של אלפי אלפים שייקטפו בלא אמתלה. רק
על שום חילוקם. גרידא שכן חוטם שונה. גרידא שכן גפיהם שונים
מגזע ששם עמים אלה במשרה ירודה משהוא עצמו נמצא בה." הוא מביט
בהם. כאילו שצפם מופנה לעבר כל לאומי חלד. אינם מבינים מפני מה
לא שיתפו פעולה. מדוע לא סמכו ידם והאמינו להם. איכה הסכימו
לשנות צלמוות ומאפליה. היאך נתנו ידם, גויים אלה, לשנות מחשך
ועופרת הנפרשת מהגוף  בשיעורים כה נאדרים ששכל זקוף אינו
מאמין.
"רוצו שוטים. רוצו כסילים. כי מערכה מלאת שמה ומשואה ניגשת הנה
בחטף. עתיד המחר יהיה איד וחתף. מחיתה לכולנו, רצח והרג לבלי
די, עד אשר הנפש לא תוכל. עד אשר המעיים ייפלו החוצה עם כל
תוכנם. זהו המימון על גיחת התיבה. זהו הסוף של כולנו. הקץ
לכל."