אני מנסה לכעוס עליו אבל אני לא מצליחה.
יש לי כעס אליו, כעס מאוד גדול.
אבל יותר אני מפוחדת. אני מפחדת מהעיניים שלו.
הן מכאיבות.

יושבת בבית, סופרת דקות.
הייתי רוצה לדעת מי אמר שעם הזמן הכל עובר? שהזמן מרפא?
כי אני כבר שנים נלחמת בזמן והוא בלתי מנוצח.

כן, אני טיפשה, אני שונאת את עצמי, גם אותו אני שונאת.
אני שונאת את מה שהוא עושה.
אני בוכה המון, עד שנגמרות הדמעות, עד שכבר אין על מה לבכות.
לפעמיים אני מדמיינת שגם הוא בוכה, שגם לו כואב, אולי גם לו יש
לב.
אבל אז הוא מגיע ורואה אותי בוכה.
הוא צועק "רינה, כשאת בוכה את מדכאת את הבית!"

בלילות אני בדרך כלל מנצלת את זה כדי לנשום, לנשום אוויר אמיתי
בלי טיפה של רעל, בלעדיו.
כשאני הולכת לישון אני מקווה שהלילה יהיה לי חלום, חלום מתוק.
אבל אני אף פעם לא חולמת.

הנה פה זה נגמר אני אומרת לעצמי. היום אני כבר לא יהיה פה. אבל
אני בטוחה שהוא יודע, הוא יודע הכל. העיניים שלו. את העיניים
שלו אי אפשר לתאר במילים, הן פשוט חודרות ונכנסות לתוך הגוף
ומכות לך את הנפש. עד שזהו, אתה לא יכול לעשות כלום, אתה רק
סובל בשקט וסופר את השעות. עד שכל הזמן נגמר ועד שהנפש כבר לא
יכולה יותר.
הנפש באיטיות מודיעה לגוף שזהו, שכבר די, עכשיו זה באמת נגמר,
מבחוץ ומבפנים הכל כואב וזה הזמן להשתחרר ולוותר.
רק בכי אחרון נשאר לפני הסוף.