הזמן עבר.
האם לא החכמנו?
האם שנים עברו, ואנו נותרנו כפי שהיינו?
בורים, חסרי ניסיון, מלאי אופטימיות, מלאי חלומות, בטוחים?
לא.
שנים עברו אכן, ובכל שנה שעברה נחלשה האופטימיות, נגוזו
החלומות והביטחון ירד.
אך למרבה המזל, בורים נשארנו, וגם חסרי ניסיון.
והאם לא החכמנו?
לא.
צער ממלא אותי...
צער, יגון, הרגשת בזבוז.
האם העדר באמת הולך לשחיטה?
האם ביחד איתו נחכים ללכת?
שנים עוברות, אופטימיות נחלשת.
ככל שעובר הזמן, גורמים לי להרגיש שאני יותר איתן. יותר...
ריאלי.
חלומות בצד, שאיפות ילדותיות מתחת לשטיח. התבגרת. כך אומרים.
ואני, מתאים את עצמי לסביבה, מנסה לפתח שאיפות חדשות. שאיפות
כלכליות.
מחייך. אבל לא מאושר.
מנסה להוציא ממני החוצה את מה שעוד אפשר.
והאם החכמתי?
ואולי מתחת לשטיח, אולי שם הכול מואר?
אולי בחושך בעצם טמון האור ?
האם לא שווה לפחות לבדוק!
מסלול קל אומרים לנו בחיים, מסלול קל ומסלול קשה.
ואולי המסלול הקשה נקבע על פי אילו שלא היה להם את האומץ ללכת
במסלול הקל?
מי יבטיח לי שזה לא להפך?
כולם וויתרו על חלומות, התאימו את עצמם לנורמות חברתיות. הלכו
במסלול ה"קשה".
בעצם נראה שיותר קל ללכת במסלול של כולם.
יותר קל לוותר, יותר קשה להיאחז.
ואיפה בעצם מותחים את הקו???
איפה???
איזה קו ? מי אמר שיש קו?
גבולות קיימים בשביל ליצור סדר.
מי אמר שאנחנו רוצים סדר...
מספיק לי אחד בשנה. |