ספרינג היתה ילדה סימפטית וחביבה להפליא שגרה בקרית מלאכי
האמריקאית. משפחתה היתה משפחה סמפטית להפליא גם כן, שהתחבבה על
כל השכנים. הם גרו בבית אופטימי עם גג אופטימי, בלי הרבה
חדרים, אבל זה לא הפריע להם להיות אופטימיים. רבים שאלו ותהו
על אופיה המיוחד של משפחתה של ספרינג והאופטימיות הזורה ממנה,
אך לא העזו לשאול אף פעם.

ברחובה של ספרינג גר בן, ילד בן 9 ושלושה חודשים, שאהב מאוד
להסתובב עם ספרינג, הגדולה ממנו בשנתיים וחמישה חודשים. בן
מאוד אהב את החביבות של ספרינג, שנראתה מאוד תמוהה לבוגרים
ממנו, והוא נהג לבקרה מיד יום ביומו ולפעמים גם באמצע השבוע.
הם היו משחקים משחקים אופטימיים כמו דוקים ועמודו, והיו
מחליפים קלפים של פרחים נפוצים. לספרינג היה אוסף אדיר של קלפי
פרחים, היא היתה אוספת גם מארצות אחרות. היא יכלה לשחק "סריות"
(כל משתתף צריך ליצור סדרות של קלפים מסוג מסויים. משחק ילדות
מרתק לכל הדעות. ד.ק)  עם סדרות של כ-200 פרחים. ללא ספק היה
לה את האוסף האופיטמי בכל קרית מלאכי האמריקאית.

מידי שבת, באה ספרינג לבקר את בן בבית רחב המימדים בו גרה
משפחתו של בן. לבן היו 2 אחים בוגרים, חתול וכלב והבית שלו היה
ממש רחב מימדים לטעמו. הוא לא מצא את הידיים והרגליים הקטנות
שלו כששהה בבית. זה לא שהבית היה באמת כלכך גדול, בן היה קטן
מימדים, והמשפחה שלו היתה כלכך מרוחקת אחד מהשני שנראה היה שיש
בין חדר לחדר תהום. ההפך הגמור מתיאור ביתה של משפחתה של
ספרינג המחוייכת.
ההורים של בן לא ממש הכירו את ספרינג, וכשבאה לבקר, הם נהגו
לומר שלום נימוסי ונתנו לספרינג ולבן להשתובב במעשיהם.
למרות הנימוס, הוריו של בן חששו קצת פן ידבק בבן רוח
האופטימיות הבלתי נדלה של ספרינג.  לטעמם אופטימיות יתרה גובלת
בנאיביות, ולדעתם זה יפגע ביכולתו של בן להשתלב ב"עולם האמיתי"
בעתיד. הם חשבו להגיד לו דבר מה בהקשר הזה, אך זמן רב נמנעו
משיחה ישירה בנושא.

עם הזמן התחיל בן להיות ממש אופטימי. איתותי האופימיות בהקו
במיוחד ביום פיגועי הטרור הנוראים, בהם הביט בן במסך ותיאר את
ההתרחשויות כמגדל קלפים שקרס ויבנה מחדש במהרה. אופטימיותו של
בן הקפיצה את הוריו של בן (ד"א שמם אמא ואבא), והם ניסו להסביר
לו את המשמעות האמיתי של האסונות האלה. לשווא, הילד היה
אופיטמי כתינוק. כפעולת מנע, הם רצו לאסור על בן להפגש עם
ספרינג, אך נמנעו מכך משום שרצו לתפוס לפני כן שיחה עם ספרינג
ולברר אחת ולתמיד למה לכל הרוחות היא כלכך אופטימית. כמובן שהם
לא העלו בדעתם להכנס לבית האופטימי של משפחתה של ספרינג.
ביום שבת, כשספרינג באה כהרגלה לביתו של בן, ארבו לה בכניסה
הוריו של בן, הם חשבו לתפוס את ספרינג לבד, אך בן כבר הבחין
בה, והתקרב לעברה. הוריו של בן חשבו בינם לבינם, והחליטו לא
לגרום לילד שלהם טראומה בכך שיפרידו בינו לבין ידידתו הקרובה.
הם החליטו לעקוב אחרי שני הילדים, ולראות מה הם עושים שהופך
אותם לכלכך אופיטמיים.

בן וספרינג צעדו לאורך הרחוב, ובהגיעם ליד ביתה של ספרינג,
אותתה ספרינג לאימה בחלון. השניים המשיכו בדרכם כק"מ לכיוון
החוף, בדרך עקלקלה ומפותלת. השמש כבר הפציעה מזמן, ונעשה די חם
ללכת בחוץ. למרות החום המעיק המשיכו הורי בן ללכת אחרי השניים,
עד שלפתע נעלמו מאופק מבטם.
הם התקרבו למקום בו ראו את בנם האופטימי לאחרונה, וראו דלת
סתרים עם ציור סמיילי עליה. הם ניסו להפעיל את הדלת על ידי
לחיצה ודחיפה (לא היה פתק משוך או דחוף על הדלת, מה שהקשה
להבין את מנגנון פתיחתה) ואפילו ניסו עם מקל זרוק שמצאו באיזור
שנשבר כשנכנס בתווך החיוך של הסמיילי. אחרי כמה זמן של מחשבות
הבליח בראשו של אבי בן הרעיון, שמה בהגיון של משפחתה של
ספרינג, הדרך להפעיל את הדלת זה פשוט...לחייך :)
הוריו של בן התאמצו מאוד ומתחו את חיוכם עד אין קץ, אך היה
מאוד קשה לשכנע את הדלת, שהם באמת אופטימיים.
הוריו של בן אספו ילד בן 4 שהם ראו עובר באיזור (בטח עוד
אופטימי לא שפוי, הם חשבו, אך ברור היה שהמטרה מקדשת את
האמצעים), והבטיחו לו סוכריה אם יחייך לדלת. הילד האופיטימי
מטבעו הסכים, למרות שהזהירו אותו בבית לא לסמוך על זרים.

הדלת נפתחה סוף סוף. הוריו של בן נכנסו למסדרון עם תמונות של
נופים שוויצרים, ואנשים מחייכים. ככל שהם המשיכו ללכת במסדרון
הם הבחינו שהציורים על הקיר נעשים יותר ויותר פסימיים עד שדמו
לציורים של פסיכו-דאלי המרטיטים.  
בעוד הם הולכים נגלו לעינהם, כמעט מבלי משים : ספרינג, בן ואבא
של ספרינג. הוריו של בן קפאו בדממה, כאילו הם במשחק דג מלוח
והביטו. בן ישב לצד ספרינג ואביה מסביב לערימת כדורים עם
דמויות אנושיות דומעות תלת מימדיות עליהם. הכדורים נבעו מאחד
הדפנות של ההיכל האפל. לרגליו של אביה של ספרינג בצבץ ראשו של
נחל, ולצידו ערימת צדפות פתוחות ריקות. ספרינג לקחה בכל פעם
כדור עם דמות אחד והושיטה אותו לאביה. אביה ניגב את הדמעות
מפני הדמות במיומנות לכדור קטן ודחוס והכניס לתוך צדפה. את
הצדפה הגיש לבן. בן החליק את הצדפה לזרם הנחל שמשך את הצדפה
לאוקיאנוס. לעינהם המשתאות של הוריו של בן, עם כל טיפה שירדה
חזר פרצופה של הדמות על הכדור לחייך והכדור נעשה זוהר עד שנעלם
בהבזק בידי של אביה של ספרינג.

בשקט בשקט נסוגו הוריו של בן על עקביהם (והפעם הם היו מספיק
אופטימיים לפתוח את הדלת מבפנים), ולא סיפרו לבן כי עקבו
אחריו. הם קינאו בו ששיתפו אותו בסוד הנפלא והכל כך אופטימי
הזה וויתרו על הנסיונות להכין אותו ל"עולם האמיתי".
סודה של משפחת ספרינג נשמר עם הוריו של בן. הם נזכרו במה שראו
בכל פעם שהבחינו בנשים עם פנינים בחתונות ובאירועים. הם לא
הבינו איך הם לא ראו אותם לפני כן, את הפרצופים העצובים
שמשתקפים בכדורים הקטנים והבוהקים . הם נזכרו כיצד ראו אותם
נעשים מחויכים בכדורים הגדולים, וחייכו בעצמם.

וכשאתם עצובים תחשבו על איש הפנינים שלכם שיעשה אתכם אופטימיים
למרות הכל.
שתהיה לכם שנה טובה ומתוקה,
דני