[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעה ביטון
/
בחלומות שלי

אני חוזרת הביתה, זורקת את הבגדים על הרצפה ואת עצמי למקלחת.
היה יום מסריח. ממש מסריח. בעצם לא, היה שבוע מסריח. מסריח
בטירוף. בכלל, כל החיים שלי מסריחים!

אני שוטפת הכל, אבל זה רק חיצוני. ובשביל לעשות את היום המסריח
שלי מושלם, יש מזג אויר דביק, כזה שגורם לך להזיע בשנייה שיצאת
מהמקלחת. המים מתערבבים לי עם הזיעה. אני מנגבת את שניהם,
ולובשת חולצה שגדולה עליי באיזה שלוש מידות. מסתכלת על עצמי
במראה, מגעילה את עצמי, מחליטה שממחר דיאטה, והולכת לישון. מין
שגרה כזו, שחוזרת על עצמה כל יום מאז שאני זוכרת את עצמי. חרא
שגרה, אבל למי יש זמן להשתנות באמצע החיים?
אני עוצמת את העיניים חזק, לא רוצה לראות כלום. לא שזה משנה
משהו, גם כשהעיניים שלי פתוחות אני רואה רק שחור. אני מתנחמת
בעובדה שלפחות החלומות שלי טובים לאחרונה- עד כמה שמשהו בקיום
המתמשך מידי שלי יכול להיות טוב- ונרדמת.

ובחלומות שלי, אני מוצאת את עצמי יושבת על כר דשא ענק, כזה שאי
אפשר לראות את הסוף שלו, והוא ירוק, וחי, ועולה ממנו רגע של
דשא שהרגע כיסחו וירד עליו גשם ראשון. אני נשענת על עץ גבוה,
יפה, יציב כמו הגבר שאף פעם לא היה לי. אני עוצמת עיניים
ומקשיבה לשקט, חושבת על כלום. פתאום אני שומעת צעדים. הייתי
נבהלת, אבל אני כבר יודעת מי זה - אחרי הכל, זו לא הפעם
הראשונה שהוא בא בחלומות שלי.

זה הבנאדם היחיד בעולם שיכול להציל אותי מאנשים, מהחיים,
מעצמי, מהכל. אין לו שם, הוא גם לא מדבר. הוא לא צריך לדבר- רק
לקרוא אותי כמו ספר פתוח, עם העיניים החומות הגדולות שלו, רק
לתת לי לשתוק איתו. אנחנו מבינים אחד את השנייה גם בלי מילים
שהמציאו אנשים אחרים. אני פוקחת עיניים, ונותנת ליד שלו למשוך
אותי למעלה, לשמש. השמלה הלבנה שאני לובשת מתנופפת ברוח,
ונצמדת לי לגוף. כשהוא איתי אני דווקא ממש אוהבת את הגוף שלי,
אולי גם קצת את מה שבתוכו. אבל רק כשהוא איתי.

פתאום, בלי מילים, אני מרגישה שכואב לו. נורא כואב. הפנים
היפות שלו מתעוותות והוא עוזב אותי ותופס את הבטן. אני משותקת
מפחד. לא מסוגלת להזיז אצבע. אני צועקת עליו, צורחת שהוא לא
יכול למות לי עכשיו. אם הוא ילך, מי יציל אותי?!

פתאום, אני קולטת שהוא לא מת.

הוא משתנה - העיניים החומות שלו הופכות להיות שחורות, עצמות
הלחיים מתרוממות, השפתיים המחוספסות הופכות להיות תפוחות,
ורודות, נשיות, הכתפיים נהיות צרות- הוא הפך לאישה!

אני מסתכלת עליו, שהוא כבר עליה, דרך הדמעות. היא מוכרת לי,
מאד מוכרת. אני מנגבת את הדמעות, משפשפת את העיניים - בפעם
הראשונה כדי לראות, בשנייה - כדי להאמין. זאת אני!
אני בוחנת את עצמי, מכף רגל ועד ראש, ואומרת לעצמי: "את
מגעילה! את שמנה, ומכוערת, והאמת היא שיש לך גם חרא אופי,
והבעה מוזרה על הפרצוף, כזו של אחת שאין לה כלום בראש חוץ מקצת
אויר".

עצמי מחייכת אליי.

"במקומך- הייתי בוכה!" אני צועקת. ואז אני מבינה, שאני בעצם
במקומה. אז אני בוכה. שיהיה...

עצמי שולחת יד ונוגעת בי. אני נרתעת. המגע שלה שורף, כמו
כששמים פולידין על פצע. "אל תגעי בי, אל תעזי לגעת בי!" אני
צורחת.

היא עדיין מחייכת.

שתפסיק לחייך כבר כאילו היא מרוצה מעצמה. הרי מי כמוני יודעת
שאני לא, אז על מי היא חושבת שהיא עובדת?!

עצמי שוב שולחת יד לכיווני, אני רוצה לדחוף אותה, אבל אני לא
מסוגלת לזוז. עצמי נוגעת בכל הגוף שלי, לא מפספסת אף פינה. אני
צורחת מכאבים, אבל זה לא מעניין את עצמי. עצמי ממשיכה להכאיב
לי, להכאיב ולחייך. החיוך הזה הורג אותי, אבל מה אני כבר יכולה
לעשות?!

אחרי כמה דקות ארוכות של סבל, זה כבר לא שורף. עצמי עדיין
נוגעת בי, אבל עכשיו זה כבר נעים. אני יכולה לזוז עכשיו, לדחוף
אותה, להרביץ לה, למחוק לה את החיוך המטופש מהפרצוף. אבל אני
לא רוצה. נעים לי.

אני מתעוררת פתאום, כמו מסיוט. שוב הזיעה הזו.
אני גוררת את עצמי בחזרה למקלחת, לא לפני שעוברת במטבח לארוחה
לילית.
מתקלחת, מזיעה, מתנגבת.
מסתכלת במראה, מגעילה את עצמי, מחליטה שממחר דיאטה.
אחרי הכל, למי יש זמן להשתנות באמצע החיים?!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ריבות לא נותנות
את שירותיהן
בקבלנות.


ניסיתי.






אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/05 7:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעה ביטון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה