וכמו כל יום בבית הקפה הזנוח ההוא, רוח הנעורים והאושר היחידה
הייתה הנערה ההיא, המלצרית הכושלת, הזוהרת, המצחיקה, השנונה אך
מוזרה ומחוספסת, נטלי. הם כל הזמן קראו לה נט...
היא הייתה שקטה ומוכשרת, חיננית... תמיד נפלו לה כוסות הקפה
מהיד אבל בכזאת חינניות שתמיד סלחו לה על זה, ובחיוך מבויש
הייתה נמלטת למטבח כדי להביא סמרטוט חם שיוריד את דביקות הקפה
והסוכר.
היא הייתה שקטה אבל תמיד היו לה תשובות לכל שאלה שנשאלה -
התשובות השנונות והמצחיקות שלה... גם אם לא ידעה תשובה תמיד
היא ענתה משהו... ולא בהתנשאות אף פעם.
וכמו בכל בית קפה רגיל שיש את האורחים הקבועים, הם היו באים
בעיקר בשבילה כי בית הקפה לא היה כזה מוצלח; בית קפה דרום תל
אביבי רגיל בתוך האזור המסריח ביותר של העיר ורק בפנים ריח
הקפה משכר ומעורר אותך באחת, והחום המרדים מכריח אותך לשבת
באווירה הזויה זו של בית קפה יוצא דופן ורגיל זה... הם באו רק
בגללה - רוח החיים והשמחה של העסק. בגלל זה גם תמיד סלחו לה על
שבירת הכוסות המוגזמת והסמוקה שלה.
הם היו באים רק כדי לשבת אפילו, לראות אותה, יפיפיה שכמותה,
להחליף מילה חטופה (כי היא עסוקה).
אפשר עוד להגיד עליה הרבה, כמה שלא באמת התעניינו בה, אלא רק
באו כדי להשתעשע לראות משהו יוצא דופן - שמח, לא רגיל, צבעוני,
בחייהם האפורים. כמה שהיא הייתה סינדרלת השמחה שלהם, שם כדי
לשמח (ולשבור כוסות) וזהו. אבל אני לא יכול להגיד עליה הרבה.
אני רק יודע, אני בטוח, כי אין מצב שזה לא יקרה, אפילו במקום
שהוא הכי חור בדרום תל אביב והכי מסריח... זה חייב לקרות. זה
יקרה לה - הנסיך שלה ימצא אותה (ולא כמו הלוזר הקודם שהיה לה,
ואני יודע ממקורות שהוא התעלל בה וניצל אותה ולא אהב אותה...
היא פשוט לא אוהבת לדבר על עצמה), הוא יקח אותה משם, ויום אחד
הם יקומו וילכו לחור ההוא... לבית הקפה ההוא... ויחפשו אותה,
אבל היא לא תהיה שם. הם יתהו מעט, יתעצבו מעט. אבל ימשיכו
הלאה... כי ככה הם... זה טבע העולם... הם לוקחים אותה  for
granted.
אז תמשיכו הלאה... גם אני פה.