[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
דודו מאוהב

דודו כבר בכיתה ט', אבל זה לא מונע ממנו לחזור כל יום מבית
הספר וישר להתיישב מול ערוץ "הופ" בטלוויזיה. אז מה אם הערוץ
מיועד לילדים עד כיתה א'? הרי גם ככה תמיד אמרו על דודו שהוא
"איטי" ו"מיוחד", וכנראה אותן סיבות שגרמו לכינויים האלה להפוך
לפופולאריים כל כך - גרמו לכך ש"הופ" היה ערוץ הטלויזיה היחיד
שהוא הצליח להבין ולאהוב.
לפני מספר חודשים, בזמן ההפסקה הגדולה, הוא עמד ליד קבוצת
חברים שדיברו על הפרק השבועי של "האו.סי": "מריסה הזאת, כוסית
על!" אמר ליעד, הילד הכי מקובל בכיתה. "עזוב אותך," ענה לו דור
- החבר הכי טוב שלו: "סאמר הרבה יותר שווה." דודו, שאף פעם לא
ראה "או.סי" או אף תכנית אחרת באנגלית (את השפה הוא גם ככה לא
הבין, והכתוביות תמיד עברו לו מהר מדי כך שהוא לא הספיק לקרוא
כלום), הרגיש שלמרות חוסר הידע שלו בנושא המדובר, הוא יכול
להשתלב בשיחה, וכשהקבוצה הייתה בלהט וויכוח ה"מי יותר שווה"
הוא כיחכך בגרון ואמר: "איזבו אותחם, אחי שווה זה דפנה
ודודידו. עני עומר לכם, זה אחי תוב".
הילדים הסתכלו עליו במבט מוזר, ודודו לא הבין אם זה אומר שהם
מסכימים עם מה שהוא אמר או לא. דור התחיל לצחוק, אבל אז ליעד
(שההורים שלו היו חברים טובים של ההורים של דודו) נתן לו מכה
קטנה בצלעות, ואמר: "עיזבו אתכם מזה, בואו נלך מכאן". דודו יכל
לשמוע אותם מתלחשים בינהם, הזמן שהם התרחקו ממנו והשאירו אותו
לבד: "דודו הזה דפוק." ו"עיזבו, הוא סתם טמבל." הוא לא נעלב.
למעשה, הוא אפילו לא הבין למה הם קוראים לו ככה, למה בדיוק הם
מתכוונים. דפוק? דפוק זה רק למסמרים, ואמא תמיד אמרה "תשכח
מזה, זה לא חשוב" כשהוא ביקש ממנה להסביר לו מה זה "טמבל". "הם
לו מבינים קלום," הוא אמר לעצמו בקול רם: "דודידו אחי שווה.
אין יוטר שווה ממנו."

כמה ימים לאחר מכן, דודו התעורר ליום חדש. כמו בכל יום, הוא
התבלבל ולבש את הגופיה על הסוודר, ורק כשאמא העירה לו בכעס
ששוב הוא "התלבש הפוך" הוא שם לב ותיקן את הטעות. כמו בכל בוקר
הוא שטף לעצמו תפוח ושם אותו בתיק, בדק את מערכת השעות שלו
והכניס לתיק את הספרים המתאימים, נתן נשיקה לאמא ונשיקה לאבא,
יצא להסעה ובדרך לבית הספר ישב לבדו בספסל האחורי.
הוא ציפה ליום רגיל נוסף, מלא שיעורים לא ברורים וילדים
שצוחקים עליו מאחורי (וגם לפני) הגב. שום דבר לא יכל להכין
אותו להפתעה שהגיעה בשיעור הראשון.
"אני רוצה להציג בפניכם תלמידה חדשה," אמרה מאירה, המחנכת
שלהם: "תכירו, זאת מורן." מורן, ילדה שדודו לא הכיר, נכנסה
לכיתה בצעדים קטנים ואמרה "היי" נבוך. דודו יכל לשמוע ליחשושים
מהשולחן שמאחוריו: "איזו מכוערת!" לחש דור לליעד, וזה הסכים
והוסיף: "כן, לא הייתי נוגע בה עם מקל." דודו רצה לשאול מה
קשור המקל לעניין, אבל שיער שכמו תמיד כשהוא שאל שאלות כאלה -
אף אחד לא יענה לו, וסתם כולם יצחקו וירגשו לו להרגיש לא נעים
בבטן. אז הוא לא שאל, והתמקד במורן. הוא דווקא לא חשב שהיא
מכוערת. להיפך.
היה לה שיער קש חום ומתולתל על כל הראש וגם קצת על הפנים. היא
לבשה סוודר רחב שהסתיר גוף רזה באופן מחליא, וג'ינס כחול צמוד
שגרם לרגליים שלה להיראות כמו זוג קיסמים. כשהיא חייכה (דבר
שהיא לא הרבתה לעשות) היא חשפה שורת שיניים צהבהבות ועקומות
במקצת, ופה מלא ריר דביק. למעשה, דודו חשב שהיא מאוד מזכירה את
דודידו.
ליעד ודור המשיכו להתלחש כל כמה שהיא עקומה, אבל דודו כבר לא
שמע אותם. הוא רק בהה בה במבט מזוגג והבין סוף סוף מה היא
"אהבה במבט ראשון."
מכיון שלא היו בכיתה מקומות פנויים אחרים, מאירה הושיבה את
מורן ליד דודו, שישר התחיל להזיע ולהרגיש קצת סחרחורת. "היי",
מורן אמרה בנימוס והוציאה מהתיק שלה קלמר וקלסר. דודו, שמאוד
רצה להגיד לה משהו מרשים וחכם, חשב כמה דקות ואז אמר: "יש לח
קלמר מעוד יפה." מורן הסתכלה עליו במבט עקום, ואז חייכה במבוכה
ואמרה תודה. לאחר מכן סיננה בשקט ש"אף אחד לא אמר לי שאני
יושבת ליד מפגר". דודו לא שמע, או אולי שמע והתעלם. הוא היה
שקוע במחשבה על מה יהיה המשפט הבא שהוא יגיד לה.
למעשה, המחשבה הזאת לא עזבה אותו במשך כל השבוע, ימים ולילות.
כשהוא חזר הביתה ולא הצליח למצוא את המפתח בתיק הוא ישב עם הגב
שעון על הדלת, וחשב על מורן. כשאמא חזרה מהעבודה ומצאה אותו
בוהה באוויר בחיוך, וצעקה עליו שיקום ושיפסיק לעשות לה בושות,
הוא לא נעלב כמו תמיד. הוא רק המשיך לחשוב על מורן, וחייך.
כשניסה להרדם בלילה הייתה דמותה של מורן עולה לו בראש מייד
כשהוא עצם עיניים, וכשזה קרה דודו ידע שהולך להיות לו לילה טוב
ומלא חלומות נעימים.
ואכן היו כאלה. הוא חלם שהוא ומורן נמצאים בגן ירוק מלא
וורדים, והם יושבים וצוחקים ומחזיקים ידיים, ובלב של דודו יש
הרגשה של בית. "אתם רואים?" שואלת דפנה דקל, שמציצה פתאום משום
מקום: "ככה זה כשחברים! נכון זה כיף?" ואז דודו ומורן מחייכים
ואומרים שכן! זה כיף! ולמשך שארית החלום הם פשוט מטיילים
וקופצים בגן הירוק, וצוחקים ונהנים, עד שהשעון המעורר מצלצל
ומעיר אותו.

כעבור מספר ימים דודו סוף סוף החליט מה להגיד למורן. זה היה
בשיעור ביולוגיה. המורה נתנה לכל הילדים לעשות ניסוי, ולשים
במיקרוסקופ שערה שלהם כדי לראות איך זה נראה מקרוב. דודו לא
עשה כלום, כי הוא אף פעם לא הצליח להסתדר עם המיקרוסקופ, ומורן
ישבה גם היא חסרת מעש לאחר שתלשה שיערה מראשה, הסתכלה בה למשך
שנייה אחת, ופלטה "אה" לא מתרשם ממה שראתה.
"אה, מ... מורן?" דודו שאל, ובלע רוק. "אה?" היא ענתה בהיסח
דעת, בלי להסתכל עליו בכלל. "חשבטי שאולי, עם את רוצה, אז עולי
אפשר..." "מה?" זירזה אותו מורן, שכבר הבינה לאן השיחה הזאת
הולכת, ורצתה לסיים אותה מהר ככל האפשר. "עולי, עולי תרצי לבו
אליי אחורי ביתספר." מורן שתקה במבוכה, ודודו, שחשב שאולי הוא
לא אמר את זה טוב והרגיש מבוייש מדי להסתכל עליה, הסתכל לכיוון
השני וראה את ליעד ודור, ואז נזכר בדבר נוסף. "עה, עם תבואי
אליי, אז לו איהיה לי עיחפת לגאת בך אם מקל." "מה?" שאלה מורן
בחיוך. "לגאת בך אם מקל. פשוט ליפני קמה ימים אז דור עמר שהוא
לו היה נוגאא בך עם מקל, אז רציטי שתדאי שלי דווקא לא יהיה
עיכפת, עם תרצי." החיוך נעלם מהפרצוף של מורן, ודודו, שנבהל,
מיהר להוסיף: "ועני אדיין חושב שיש לך קלמר יפה".
מורן שתקה לרגע. היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות, אם לברוח
מהכיתה או להשאר ולחבק את דודו. בסופו של דבר היא החליטה שהיא
צריכה לשחק עם מה שנותנים לה. למרות שדודו לא היה גבר החלומות
שלה, ולמעשה המחשבה על להיות איתו לבד עשתה לה צמרמורות בכל
הגוף, היא כבר השלימה עם העובדה שגם כאן, כמו בבית הספר הקודם
שלה, כנראה שלא יהיו לה חברים. ולחזור לבד לבית הריק שלה אחרי
בית ספר, ולחכות לאמא שחוזרת מהעבודה רק בשמונה בערב וגם אז
בקושי מדברת איתה - לעשות את זה כבר נמאס לה. 'אני צריכה לשחק
עם מה שנותנים לי, ואם זה אומר שאני צריכה להיות כל היום עם
צמרמורות בכל הגוף, אבל לא לבד. יאללה. שיהיה.' היא חשבה
לעצמה, נשמה נשימה עמוקה, ואמרה לדודו, שכבר הסתכל לכיוון אחר
והסמיק והזיע נורא: "סבבה."

כמה שעות מאוחר יותר, בפתח ביתו, דודו נבהל פתאום ששוב הוא לא
יצליח למצוא את המפתח בתיק שלו, ושבגלל זה מורן לא תרצה להיות
איתו ותלך. אבל, להפתעתו, הפעם המפתח היה במקום, בתא הקטן של
התיק, ובידיים רועדות דודו הכניס אותו לדלת, סובב אותו, והדלת
נפתחה. "אינה, זה הבית שלי." הוא אמר למורן, והיא חייכה ונכנסה
בשתיקה. 'לא כל כך נוראי', היא חשבה לעצמה: 'דמיינתי שיהיה בכל
הבית ריח מחניק כזה של עוף, אבל דווקא ממש בסדר פה. נקי.'
"בועי, נילך אליי לחדר." דודו אמר, ולפתע אחז בזרועה ומשך אותה
במסדרונות הבית, אל החדר שלו. רק אז מורן הבינה שזו אולי הפעם
הראשונה מאז הגן בה מישהו נגע בה.
החדר של דודו הזכיר לה את החדר של בן הדוד הקטן שלה. הייתה בו
מיטה אחת, קטנה וצרה מעץ אפור, שעליה היה מונח מיזרון גומי
זול. הקירות היו עירומים מפוסטרים ותמונות. טלויזיה ישנה עמדה
מול המיטה. נורת להט רגילה האירה את החדר באור צהבהב. חלון קטן
במרכז אחד הקירות פנה לרחוב. על הריצפה היו מפוזרות המון בובות
של כח המחץ והרובוטריקים, שדודו מיהר לאסוף ולזרוק לקופסת
פלסטיק שהייתה מונחת בפינת החדר, ליד ארון הבגדים. מורן חייכה
באי נעימות, והתיישבה על המיטה. "עת יחולה לאוריד את התיק"
דודו אמר לה, והיא הנהנה לו, והניחה את התיק על הריצפה, לידה.
דודו סיים להכניס את כל הבובות לקופסא, והתיישב לידה. הייתה
שתיקה מביכה, ומורן פתאום חשבה שאולי בעצם היה עדיף לוותר על
כל הרעיון. "עת רוצה אולי לרעות טלוויזיה?" דודו שאל אותה,
והיא הנהנה בחיוך מזוייף. דודו קם להדליק את הטלויזיה, והביא
לה את השלט של הכבלים. "תבחרי עת מה נראה" הוא אמר לה בחיוך,
והיא משכה בכתפיה, ובחרה באחד מערוצי הסרטים, שהקרין סרט סתמי
עם ג'ודית ליית. "זה סרט תוב?" דודו שאל אותה. היא שתקה לרגע,
ואז אמרה "לאיודעת. אף פעם לא ראיתי אותו. נראה." "קן. נרעה."
דודו עשה את עצמו מתעניין, כשבעצם הוא לא הצליח להבין כלום.
מורן עשתה את עצמה מתעניינת, כשבעצם היא חשבה על כמה הייתה זאת
טעות לבוא.

חצי שעה של שתיקה מביכה בשביל מורן ומרגיעה בשביל דודו, נשמע
מכיוון הכניסה לדירה רעש של דלת נפתחת ונסגרת, ואז צעקה:
"דודו, אתה בבית?". לחדר נכנסה כעבור מספר שניות אמא של דודו,
אישה בסביבות שנות הארבעים לחייה. מורן הסתכלה עליה וראתה אישה
בעלת תווי פנים פשוטים, עיניים עייפות, שיער חום קלוע לקוקו
ובגדים שאפשר לראות בבירור שניקנו בשוק. "דודו?" היא שאלה, ואז
עיניה נפערו לרווחה כשראתה שבנה לא לבד. "אה, שלום, נעים
מאוד." אמרה מורן, ודודו מיהר להוסיף: "אימא, תקירי, זות מורן,
החברה שלי." מורן רצתה להעיר במהירות שהיא לא החברה שלו, אבל
אז עצרה את עצמה. זה בעצם הרגיש לה די נעים שמישהו קרא לה ככה,
וזאת כולה אמא שלו. "אה, לא ידעתי שדודו לא לבד..." היא התנצלה
בפנים מובכות: "א... אני אשאיר אתכם לבד. אם אתם רוצים משהו...
משהו לשתות, או לאכול, אז תגידו לי."
קצת לפני חמש בצהריים מורן קמה ואמרה שהיא חייבת ללכת. "יש לי
עוד שיעורים לעשות, ואמא שלי חוזרת עוד מעט הביתה ואני רוצה
להיות כשהיא מגיעה", היא אמרה לדודו ואז התפלאה על עצמה שבכלל
מצאה צורך להתנצל. "עה, זה בסדר, עים את רוצה לבו שוב מחר, אז
אני יהיה מאוד שמח." הוא אמר וחייך, ומורן הבינה שכבר מזמן אף
אחד לא חייך אליה ככה. בלי לחשוב יותר מדי, היא התרוממה
והדביקה לדודו נשיקה על הלחי. דודו האדים, והתחיל לגמגם, מה
שגרם למורן לחייך - וככה, בלי לומר מילה נוספת, היא הסתובבה
והלכה.

למחרת בבית הספר, מורן התנהגה קצת מוזר לדודו. בהתחלה היא לא
נענתה לנסיונות שלו לפתוח בשיחה, ופשוט התעלמה או משכה בשערה
והסתכלה לכיוון אחר. דודו חשב שאולי עשה משהו לא בסדר אתמול,
ושאולי היא כועסת עליו, אבל גם כשהוא ניסה לשאול אותו היא לא
החזירה לו תשובה. אז בסוף הוא נכנע, ונאנח, והפסיק לנסות. עד
ההפסקה הגדולה, בה מורן, פתאום, פנתה אליו ושאלה אותו אם בא לו
לצאת ולהסתובב איתה עד השיעור הבא. דודו, שהיה קצת מבולבל,
הסכים ישר. וככה הם יצאו, והסתובבו בלי לדבר ברחבי בית הספר.
מורן הרגישה טוב יותר, לא להסתובב לבד כמו שעשתה עד היום,
ודודו הרגיש בשמיים.
עד שהם עברו ליד הברזיה, ודור, שישב כמו כל הפסקה עם החברים
שלו, פתאום הבחין בהם, וסימן לחברים שלו לעמוד ולבוא אחריו.
החבורה ניגשה וחסמה להם את הדרך. דודו פשוט אמר "סליחה" וניסה
לעבור, אבל מורן, שכבר ניחשה מה עומד לקרות, נעמדה במקום -
הפנים שלה הלבינו. דור לא נתן לדודו לעבור, ודודו רק הסתכל על
האדמה ואמר כל הזמן "סליחה", עד שדור צעק "תשתוק!" ודודו נסוג
במהירות. הוא נעמד לייד מורן והמשיך להסתכל באדמה.
"תראו תראו," אמר דור בחיוך נבזי: "נראה שמינו מצא את מין."
"מין מצא את מינו" תיקן אותו ליעד, והמשיך: "עזוב אותך, דור,
באמת, זה לא שווה את זה, תעזוב אותם וזהו." "שתוק," ענה לו דור
וניפנף בידו: "אתה כל הזמן אומר לנו לעזוב את הדודו הזה בשקט,
אבל בחייאת, ליעד, לא איכפת לי אם ההורים שלכם חברים או אם אתה
מרחם עליו (הלב של דודו פתאום נורא כאב, כשהוא שמע את המילה
"מרחם"). לא איכפת לי, הגיע הזמן כבר שנתחיל להתנהג אליו כמו
שצריך, במיוחד עכשיו כשאני רואה שהוא עם ה... עם המכוערת
הזאת."
ליעד השפיל את מבטו. לרגע הוא התלבט אם לענות לדור, לנסות
למשוך אותו מהתקרית המיותרת הזאת, אבל בסופו של דבר החליט שזה
לא שווה את זה, ונסוג צעד אחד אחורה. דור חייך, וחשב על הדבר
הבא שיגיד, כשלפתע שם לב שדודו ממלמל משהו.
"היאלאמחוארת,היאלאמחוארת,היאלאמחוארת.".  "מה אתה אומר?"
הוא שאל בקול רם. דודו השתתק. פתאום הוא הרגיש את עצמו מזיע
בקול הגוף, והבטן שלו התמלאה בתחושה של פחד. "אם לא שמעת -"
אמר דור בקול מאיים והתקרב אליו למרחק של פחות מצעד - "שאלתי
מה אמרת?"
"ה... היא לא... היאלאמחוארת." "מה זה?!" דודו ניסה להתעלם
מהרגשת הפחד, והיישיר מבטו אל דור. "היא. לא. מחוארת." הפרצוף
של דור האדים, והוא פתח את פיו להגיד משהו אחר, אבל פתאום
דודו, שבאמת לא הבין מאיפה כל האומץ הזה מגיע אליו, הסתכל לדור
ישירות בעיניים, פתח את הפה שלו ואמר בקול מאוד ברור ומאוד
חזק: "היא לא מכוערת בכלל. למעשה, היא יפיפה. באמת. ואני אוהב
אותה, אז פשוט תעזוב אותנו בשקט, בסדר? פשוט... פשוט לך."
דור פשוט עמד שם, עם פה פעור. מורן הסתכלה עליו במבט מוזר, עם
גבות מעוקמות. הייתה שתיקה קצרה, וליעד ניצל את ההזדמנות לנסות
להרגיע, פעם נוספת, את דור: "יאללה, אחי, עזוב אותו, באמת,
עזוב." דור נראה מבולבל לרגע. דודו עדיין עמד והיישיר אליו את
המבט, מה שגרם לדור להתבלבל עוד יותר, עד שבסוף הוא פשוט
וויתר, וצעד אחורה. ליעד נשם לרווחה. דודו הרגיש, לראשונה מזה
הרבה זמן, טוב עם עצמו. מורן לא ידעה בדיוק מה היא הרגישה, אבל
מה שזה לא היה דחף אותה להתנפל על דודו, ולתת לו נשיקה ענקית,
על הפה.
דור הסתכל על דודו ומורן בעיניים נדהמות, ואז פשוט חזר להתיישב
על המעקה שלייד הברזייה, ומילמל לעצמו: "אני לא מאמין."

כשבועיים לפני שמורן התחילה ללמוד בבית הספר החדש, אחיו הגדול
של דור התחתן. החתונה התרחשה בגן אירועים מכובד, ודור לא יכל
שלא להתרשם מכמות האקסיות שהגיעו. למעשה, רק בחתונה עצמה,
כשאחיו שבר את הכוס, דור הבין שאין לו אף זיכרון של אחיו הגדול
לבד, בלי בחורה לצידו. כמעט תמיד דלת חדרו הייתה סגורה כי הוא
היה שם עם הנוכחית שלו. כמעט כל ארוחת ערב משפחתית הייתה יושבת
מישהי בכיסא שבין דור לאחיו.
ליעד תמיד היה מספר לו איך אמא שלו תמיד הציקה לו: "מתי אתה
תביא סוף סוף מישהי הביתה?", ודור, שתמיד צחק ואמר כמה הוא שמח
שאמא שלו לא מציקנית כזאת, היה בעצם קצת עצוב. הוא כבר בגיל
שאפשר להתחיל, ואמא שלו הייתה כל כך מסונוורת מההצלחות הרבות
של אחיו, עד שלא שמה לב שדור עצמו אף פעם לא היה עם מישהי. לא
היה בדייט, לא היה בתוך חדר קטן וחשוך ב"שבע דקות בגן עדן",
אפילו לא היה בהפסקות. מבחינה חברתית, דור היה מקובל, זה נכון,
אבל חוץ מהחברים שלו, כולם בנים, הוא הרגיש די בודד. וכשהוא
ראה את מורן מנשקת את דודו, והבין פתאום שאפילו המפגר הזה
מתקדם יותר מהר ממנו, הוא ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות כדי
לשנות את זה.

השיעור הבא היה שיעור מתמטיקה. דודו ומורן לא דיברו. מדי פעם
היא הסתכלה אליו וחייכה, והוא הסמיק והביט לצד השני. בערך
באמצע השיעור, כשדודו ניסה להבין איך בדיוק מחשבים שארית
והסתבך עם הספרות במחשבון, נחת פתק מקופל על השולחן. מורן לא
שמה לב אליו. דודו כן. הוא הרים אותו בסקרנות. היה כתוב עליו
"למורן בלבד". דודו הסתכל על הפתק למשך כמה שניות, תהה מי לכל
הרוחות כתב לה משהו, ואז משך בכתפיו. מי שזה לא יהיה, זה לא
צריך להיות חשוב. "מורן? קיבלת פטק." הוא אמר לה והושיט לה את
הנייר המקופל. היא הסתכלה אליו, ואז על הפתק בסימן שאלה. גם
היא הייתה סקרנית לגבי השולח.
היא פתחה אותו במהירות, עברה בריפרוף על מה שקראה, אז האדימה
פתאום, קראה שוב, והביטה לאחור. מאחוריה דור הסתכל עליה, במבט
מאוד רציני. היא הסתכלה אליו והרימה בכתפיה. הוא הינהן וחייך
חיוך. היא האדימה עוד יותר, ואז החזירה את פניה לפתק. קראה
אותו שוב. ושוב. ואז חשבה קצת, וחייכה לעצמה, והסתכלה על דודו
ואז החיוך קצת נמחק, אז היא הסתכלה מהר שוב על דור, שעדיין
חייך אליה, ועל הפתק, ואז, למרות שכל האזעקות בראש שלה זעקו
שמשהו חשוד, היא תלשה חתיכה מהמחברת שלה, כתבה "כן" קצר וברור,
קימטה לפתק וזרקה לדור.
כעשרים דקות לאחר מכן, בהשמע הצילצול, דודו פנה למורן ושאל
אותה אם הם יוצאים שוב להסתובב בהפסקה. היא השפילה מבט, פלטה
"לא" קצר ולא ברור, קמה מהר והלכה לדור. דודו הסתכל ולא הבין
למה היא מחייכת אליו, ולמה הוא מחייך אליה, ולמה הם יוצאים
מהכיתה ביחד תוך כדי שהם מחזיקים ידיים.
היא לא דיברה איתו יותר במשך היום. הוא גם לא ניסה לפנות אליה.
משום מה היה ברור לו שמשהו לא בסדר. בהפסקה הוא עוד ישב בכיתה,
קיווה שאולי פתאום היא תחזור ותקרא לו להסתובב איתה, אבל זה לא
קרה. להיפך. היא חזרה רק כמה דקות אחרי הצילצול, כשהמורה הזקנה
לתנ"ך כבר הייתה בתוך הכיתה. היא נכנסה ביחד עם דור, וכשהמורה
ראתה אותם היא נאנחה, ואמרה בקול עייף: "דור, אצלך אני כבר
רגילה, אבל למה לגרור גם את הילדה החדשה לאיחורים האלה שלך?
שבו, מהר, ושלא יקרה שוב." דור נתן למורן מבט מחוייך, והיא
צחקה, ומיהרה ללכת ולהתיישב במקום שלה, תוך מאמצים להתעלם
מהמבטים התוהים והכואבים של דודו.

כמה שעות מאוחר יותר, לבד בבית, הבטן של דודו התחילה לכאוב לו.
זה לא היה כאב רגיל כזה, כמו שתמיד היה לו אחרי שהיה אוכל
בטעות את הסנדוויץ' שהוא שכח לאכול לפני שבוע ועדיין נשאר לו
בתיק. זה היה כאב אחר. כאב כזה ששיתק כל רצון לעשות דבר אחר.
אז דודו פשוט נכנס ישר למיטה שלו. לא היה לו כח לנסות להרדם,
אז הוא רק שכב על הגב והסתכל על התיקרה. כשאמא שלו הגיעה כמה
שעות מאוחר יותר היא נכנסה ושאלה אם הוא חולה, ואפילו מדדה לו
חום והכינה לו כוס תה, אבל זה לא שיפר את ההרגשה של דודו. בזמן
שהוא לגם מהתה במטבח, ואמא שלו שאלה אותו למה החברה שלו לא באה
היום, הכאב נהיה אפילו יותר חזק, ואליו הצטרפו פתאום צריבות
חזקות בעיניים.
הוא המשיך להרגיש רע, גם אחרי התה ואחרי שאמא שלו מדדה לו את
החם וראתה שהכל בסדר. אז הוא חזר למיטה, והמשיך לשכב ולהסתכל
על התקרה. לפני שהוא שם לב שכבר נהיה חשוך, אמא שלו נכנסה
ואמרה שכבר מאוחר, וכדאי שהוא ילך לישון כי מחר בית-ספר.
מכשהוא לא הגיב היא כיסתה אותו וכיבתה את האור. הוא המשיך לשכב
בלי לזוז. אחרי כמה זמן, לא ברור אם מדובר בשעות או בדקות, הוא
נרדם.
בחלום שלו באותו לילה הוא ראה שוב את דפנה ודודידו, שומחים
ומקפצים בשדה ירוק. הפעם הוא לא היה איתם. הוא היה באיזור אחר
של השדה, כזה בו העשבים הירוקים והרעננים הופכים להיות קוצים
צהובים ויבשים. לידו היה סלע גדול. מורן ישבה אליו, עם הגב
אליו. דודו חשב שהוא שומע אותה בוכה, אבל הוא לא יכל להיות
בטוח. דפנה ודודידו, מהצד השני, שרו שירים שמחים, וכל הזמן
קראו לדודו, שיצטרף אליהם. הוא לא ידע מה להחליט, לאן עליו
ללכת, מה עליו לעשות. לפני שהוא הצליח להחליט, הוא הרגיש יד
גדולה מנערת אותו מהכתף. זו הייתה אמא שלו. "קום, דודו," היא
אמרה לו, והוא שיפשף את העיניים: "קום, צריך ללכת לבית הספר."


למורן היו עיניים אדומות, ודודו שם לב שהיא הולכת קצת מוזר.
היא התיישבה לידו ולא העזה להסתכל עליו. כמה דקות לפני תחילת
השיעור הראשון, לפני שהיא נכנסה לכיתה, היא נתקלה בדור. הוא
היה עם החברים שלו, צחק איתם ודיבר איתם ונראה זוהר מתמיד.
מורן ראתה אותו, וחייכה, וניסתה להתחיל לדבר איתו, ואז שמה לב
שהוא לא מביט לכיוונה. זה לא שהוא לא ראה אותה. הוא ראה, פשוט
התעלם. והיא, בדיוק ברגע ההוא, היא הבינה. היא לא התחילה
לבכות, ואפילו לא ניסתה לדבר עם דור, או לצעוק עליו. היא פשוט
הסתובבה, ונאנחה.
"מורן, עת בסדר? עת נראית כצת חולה." היא הסתובבה. דודו הסתכל
עליה במבט מלא דאגה. היא הסתכלה עליו לרגע, ואז הפנתה את הראש.
"כן," היא אמרה: "אני בסדר. עכשיו די, תעזוב אותי, אני לא רוצה
לדבר איתך בכלל." "עבל, עבל את נראית בעמת חולה. את צריחה ללכת
לאחות." מורן לא רצתה להסתכל אליו שוב. היא ידעה מה היא תראה.
את העיניים שלו. מלאות דאגה ותמימות ואיכפתיות. זה לא מגיע לה.
לא אחרי מה שהיא עשתה, המהירות בה היא נפלה. אז היא פשוט לא
הגיבה. רק משכה דמעות ועשתה את עצמה מנגבת את האף עם השרוול
כדי שאף אחד לא יראה שזה מה שהיא מנסה לעשות. "מורן, בעמת, לחי
לאחות." הוא המשיך, והיא ידעה שיש רק דרך אחת לגרום לו להפסיק.

"תשתוק כבר, יא... יא מפגר!" היא צעקה. כל הכיתה השתתקה. היא
המשיכה לצעוק, בלי להסתכל על דודו בעיניים: "תעזוב אותי כבר!
מי רוצה לדבר איתך! מצידי אתה יכול ללכת להזד..."
"מורן!" הייתה זו מאירה, המחנכת, שקטעה אותה. "קומי מייד וצאי
מהכיתה. בואי לדבר איתי אחרי השיעור." היא הייתה אדומה מכעס
ומהפתעה. מורן לא אמרה כלום. רק לקחה את הדברים שלה ויצאה.
מחוץ לכיתה היא התיישבה על הריצפה, נשענת לקיר. המסדרון היה
ריק. שם היא כבר יכלה להרשות לעצמה לבכות.
"דודו, אני באמת לא יודעת מה עבר לה בראש, אתה בסדר?" מאירה
שאלה. דודו לא ענה. רק הסתכל על האוויר בעיניים תמהות ופה
פעור. הוא יכל לשמוע את דור מאחוריו, צוחק. הוא התעלם. "דודו,
אתה רוצה אולי לצאת, לשתות משהו?" הוא לא ענה. לא הרגיש כאילו
הוא יכול לדבר. רק עיוות קצת את פרצופו כשההרגשה הרעה בבטן
חזרה. "אה, טוב," מאירה המשיכה, בקול מבולבל: "נמשיך, איפה
היינו?".

בסוף החליטו להעביר את מורן כיתה. מאירה לא הייתה מוכנה שהיא
תמשיך ללמדו באותה כיתה עם דודו אחרי מה שהיא אמרה לו, ובכלל,
חשבה שלהשאיר אותה באותו מקום תהווה דוגמה רעה לשאר הילדים.
בסוף יצא גם נח, כי בכיתה המקבילה גם הייתה ילדה שהיו צריכים
להעביר בגלל בעיות משמעת. אז מורן הלכה, ובמקומה הגיעה דורית,
שבעיני דודו נראתה ממש מכוערת. גם את דורית הושיבו על ידו.
הפעם הוא אפילו לא ניסה לפתוח בשיחה או להגיד "שלום". הוא שמע
את דור וליעד מתלחשים מאחוריו על כמה שהדורית הזאת כוסית, ואיך
הם היו עושים אותה מכל הכיוונים, ואפילו לא ניסה לפענח למה הם
מתכוונים.

הזמן עבר, כמו שהוא תמיד עושה. דור ודורית הפכו לחברים. ליעד
וכל שאר החבר'ה התייחסו אליהם בהמון כבוד, ותוך כמה ימים הם
הפכו ל"זוג המלכותי" של השכבה. מורן נשארה עוד כמה חודשים בבית
הספר, ויום אחד היא פשוט נעלמה. דודו לא ידע אם היא עברה לבית
ספר אחר, או לעיר אחרת, או שמא סתם נמאס לה ללמוד.
הדברים חזרו, פחות או יותר, לקדמותם. דור קצת פחות הציק לו
עכשיו עם החברה החדשה, ודודו אבל קצת פחות ללכת לבית הספר מאז
המקרה הזה, אבל סך הכל החיים חזרו למסלולם.
לפעמים דודו היה משלה את עצמו שהוא שכח את מורן, ושכח את כל
המקרה, ושכח איך זה להרגיש את הלב נשבר. הוא היה מצליח לעבור
יום שלם בלי לחשוב עליה ולהזכר בה, אבל אז הוא היה מגיע הביתה,
ומתיישב מול הטלויזיה, מול 'הופ קטנטנים', וברגע שהיה רואה את
דפנה דקל מחייכת לדודידו ואומרת לו ש"כל כך נחמד כשחברים", הוא
היה מתחיל לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שניים יושבים על
מגדל התאומים
פתאום 'בואינג'


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/05 17:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה