מתוך הספר "סאטיריקון",
שתרגם מהמקור הלאטיני  ופירש
             
                                                א ר י ה  ח
ו ר ש י

פטרוניוס ארביטר ( מת 66 לסה"נ)

          האלמנה מאפזוס

111. "בעיר אפזוס חיה מטרונה, אשר הייתה כה מפורסמת בגלל
מוסריותה, שאפילו ממדינות שכנות היו באות נשים, כדי לראות במו
עיניהן את אישה זאת. וכך כשנפטר בעלה של המטרונה, לא הסתפקה
במנהגים המקובלים, כגון הליכה  בתהלוכת אבל  כששערה פרוע והכאה
בחזה החשוף לעיני ההמונים מלווים אותה. לא! היא החליטה ללוות
את בעלה המת במקום מנוחתו. יומם ולילה שמרה וביכתה מעל הגוויה,
שהייתה מונחת בתוך הכוך מתחת לאדמה, כמנהג היוונים. לא הוריה
ולא קרוביה יכלו  למנוע בעדה  לענות את עצמה ולגרום למותה על
ידי הרעבה. אף פקידי המגיסטרטוס הושבו ריקם והניחו אותה
לגורלה. דעת הציבור קבעה, שהיא בעלת אופי יחיד במינו ובינתיים
עבר על האישה היום החמישי מבלי שכל אוכל יבוא אל פיה.
שפחתה הנאמנה ישבה על יד האישה החלשה והזילה 'מעות, כשהיא
משתתפת בצערה. באותו הזמן הייתה ממלאה את המנורה, שהייתה מונחת
בקבר, כל פעם שהשלהבת נחלשה. אכן בעניין זה  הייתה בעיר הסכמה
כללית ולא היה אזרח- בלי יוצא מן הכלל-  שלא יסכים, שמעשיה של
המטרונה הם דוגמה  קלאסית  למידות טובות ולאהבה.
בימים אלה  הוציא מושל הפרובינקיה פקודה, לפיה הוקעו על הצלבים
שודדים  אחדים, בקרבת המבנה הקטן, בו המטרונה קוננה על אבדתה
היקרה. בלילה השני, ראה  החייל, אשר הופקד לשמור על הצלבים,
כדי למנוע  מהקרובים להוריד  איזושהי גוויה, כדי לקבור אותה
כדין, אור שדלק בבירור בין הקברות ושמע נהי המבכה. הוא  נתקף
החלטה אנושית לברר מיהו האיש  ומה מעשיו שם. וכך ירד לתוך הכוך
וכאשר ראה אישה יפה להפליא, נעמד תחילה בכוך בדמו בנפשו, כי
לפניו שדה או רוח נכאים מעולם אחר. אבל אחרי שנחו עיניו על
הגוויה המוטלת וראה דמעות בעיני האישה וסימני  ציפורניה על
פניה, הסיק מסקנה  נכונה, שאלה הם סימני צער אחרי האבדה, שלא
תושב.
הוא הביא את ארוחתו לתוך מבנה הקבר והתחיל להשפיע על המתאבלת,
שלא תמשיך בצער, שלא יועיל מאומה ותחדל לשבור את לבה על ידי
אנחות שווא, כי לכל בני אנוש סוף דומה וכולם  מצאו מנוחה דומה.
וכן הלאה והלאה המשיך בדיבורים, שמטרתם לרפא  רוחות  שנפגעו.
אך היא לא שמה לב  לתחנוניו וביתר עוז הכתה וקרעה את  שדיה,
תלשה את שערותיה  והניחה אותן על הגוויה המתה.. אך החייל לא
התייאש והמשיך בדברי תנחומים ונחמה  וניסה לתת לאישה אוכל, עד
שהשפחה, שריח  יינו של החייל בלי כך ספק פיתה אותה, נכנעה
ראשונה והושיטה את ידה להזמנתו האדיבה.  אחר כך מחוזקת על ידי
אוכל ושתייה, החלה לשבור את עקשנותה של גבירתה באמרה:
"מה תשיגי על ידי כך, אם תגוועי מרעב  ועודך בחיים תקברי את
עצמך, אם  תפחי את נשמתך הטהורה בטרם  הפאטות, אלילות הגורל לא
תדרושנה אותה?"
"התאמיני, כי אפר הגופה ורוח  המתים יוכלו לחוש את צערך?"
"הלא תרצי להתחיל לחיות מחדש? הלא תרצי להשליך את אבלך ולשמוח
בברכת האור, כל עוד שתוכלי? והרי הגוויה של בעלך המסכן צריכה
לשכנע אותך, שעליך להמשיך לחיות."
אכן זהו כבר בטבעם של בני אדם, שהם מוכנים תמיד להטות אוזן,
כשמשפיעים עליהם לאכול או להמשיך לחיות. וכך המטרונה, אשר
הייתה צמאה אחרי פרישה במשך ימים רבים, הסכימה לבטל את החלטתה
החמורה ומילאה את עצמה באוכל בתאוותנות, הדומה לזו של השפחה,
אשר ויתרה ראשונה.
112. "אכן אתם יודעים, אלו פיתויים תוקפים בדרך כלל את בן-אדם,
כשקיבתו מלאה. באותן  המילים  המבריקות, שהשפיעו על  המטרונה
לחזור לחיים, פתח עתה החייל בהתקפה על צניעותה. עיניה הענוות
ראו איש צעיר, טוב מראה ואמן הדיבור ואילו  שפחתה ביקשה ממנה
להיות נדיבה ואמרה:
"האם תלחמי באהבה, אף כשהיא  חביבה עליך או שמא שכחת באיזה
מקום את כוחה?"
לא אכחיש ואסתיר את העובדה .המטרונה פסקה להגן אף על גופה
והחייל המנצח כבש אותה בשלמותה. כך שכבו יחד לא רק בליל כלולות
שלהם, אבל גם בלילה  שלמחרת ובלילה השלישי. ברור, שהם  סגרו את
שער הכוך וכל ידיד או זר, אשר התקרב אל הכוך, יכול היה בנקל
לתאר לעצמו, שהמטרונה נפחה את נשמתה מעל  גוויעת בעלה. אכן
החייל המוקסם מיפי האישה  ותענוגו הגנוב, קנה כל מיני דברים
המנעימים את החיים ובבוא החשיכה, היה ממהר אל מבנה הקבר.
בינתיים הרגישו הורי אחד הצלובים, שהשמירה מרושלת והסירו בחושך
את הגוויה וקברו אותה, בבצעם את  הטכס האחרון.
כאשר ראה למחרת החייל המתרשל בתפקידו אחד הצלבים בלי גוויה,
תקף אותו פחד מפני העונש והסביר למטרונה, מה קרה. הוא הצהיר,
שלא יחכה לפסק דינו של השופט, אלא  במכת חרבו יטיל על עצמו
עונש בעד רשלנותו בעת מילוי התפקיד. אכן עליה להכין מקום נוסף
לאיש מת  ולסגור בתוך הכוך האפל את שניהם, את בעלה ואת  מאהבה.
אך לבה של  המטרונה היה  טהור ועדין.
"ישמרוני האלים", ענתה, "כי אביט באותו הזמן על גוויות מתות של
שני האנשים  היקרים לי. לא, אני מעדיפה להשתמש  באדם מת, מאשר
לשלוח אדם חי למות".
לאחר שסיימה את דבריה, ציוותה עליו להוציא את גוויית בעלה מתוך
הארון ולהוקיעה על הצלב הריק. מובן שהחייל שמע בעצתה של האישה
הנבונה  ומרחיקה ראות, ולמחרת התפלאו האנשים, מאיזו סיבה הועלה
המת על הצלב."
113. הספנים קיבלו את הסיפור בצחוק פרוע. טריפנה  הסמיקה
והניחה את פניה בגיפוף על  עורפו של גיטון. אך ליחאס לא צחק.
הוא הניע את ראשו בכעס ואמר:
"לו מושל הפרובינקיה  היה אדם הגון, היה צריך להחזיר את
הגווייה  של אב המשפחה אל הכוך ואת האישה להוקיע על הצלב".

מתוך הספר "סאטיריקון", שתרגם מהמקור הלאטיני  ופירש
             
                   א ר י ה  ח ו ר ש י