יושב,
מחבק את רגליי העטופות בגרגרי החוף,
מכווץ כציפור שאבדה אל תוך עולמה,
גופי תשוש- עייף ממנוחה,
באוזני שורקת הרוח,
ראשי עייף מתהיות,
עייני כבר עומדות להיעצם ממבטים חודרים ועמוקים, שעות, שעות
אני תוהה ונועץ עייני בדבר שמולי,
ההיא, שיערה החלק שמתנוסס ברוח גולש אל כתפיה,
כל שערה זהובה מלאה ברק מהשמש המאירה אותן,
עורה שחום, חלק ומקרין אור, מקנא אני בשמש שמלטפת את כולה
בקרניה הארוכות,
זוג עיניים כשמי התכלת לה, בוהקות הן, אפשר לשקוע בתוכן,
להפליג אל עולמות קסומים,
על עיניה תלויים ריסים ארוכים, כאשר עוצמת עיניה כל ריס נוגע
בזה שמולו, ריסים המעניקים צל לאפה הקטן והסולד, אף מושלם
ולידו נקודת החן המחייכת אליך, נראה כאילו תווים לנקודת החן,
תווים מושלמים כמו להיא...
שפתיים חלומיות, רטובות ממי הטל ועל לחייה הסמוקות סמוך לעצמות
המדהימות שתי גומות ביישניות המסתתרות בצל הריסים,
חיוך של מלאך, חיוך שמרפא, עם שיניים לבנות וישרות,
צוואר ארוך ודק המקשר בין שתי הכתפיים בעלות העצמות שיכלו
להפנט כל גבר אם בטוח במינו או לא,
ידיים ארוכות ודקות, כל אצבע יכלה לגעת כמעט בשמש הקורנת עם
ציפורניים עדינות ומעוטרות,
שדיה עגולים בגודל מושלם, ניתן לראות כמה יפים הם ואף פטמותיה
גם דרך  השמלה הזרוקה על גופה,
בטנה השטוחה והחטובה חוברה אל אגנה הקטן והמפתה שעמד בצורה
מושלמת על זוג רגליה, רגליי איילה כך נראו,
היא ישבה על ברכיה שאותם ליטפו נחשולי הים העוברים ושבים,
כפות רגליה היו טבועות בחול הרטוב, יכולתי לקנא ולוותר על 26
שנות חיי כדי להיות נחשול וללטף את ברכיה, טיפות העפות
ומרטיבות את שמלתה שתאמה לעיניה התכולות,
היא הייתה-  שלמות.
עייני עייפו מלהביט, עצמתי אותן כדי לוודא שאני לא חולם שוב,
פקחתי אותן בתוך שנייה, ראשי מורכן, זה לא חלום, חייכתי כמו
שלא חייכתי מאז הנשיקה הראשונה- גיל 15 וקצת,
הרגשתי בר מזל, הודתי לאל, הרמתי ראשי.
לבי היא מרושש מרגשות, כבר לא דופק בעוצמה, היא לא הייתה
מולי-
השלמות נעלמה, כאילו שמעולם לא הייתה, אך על החול סימני ברכיה
ושקעים בהם הונחו כפות רגליה, רק נחשולים שבו והלכו,
האם השלמות הייתה? הייתה ונעלמה...
ואני? יושב,
מחבק את רגליי העטופות בגרגרי החוף,
מכווץ כציפור שאבדה אל תוך עולמה.