"נשלחתי על ידיו" הוא מלמל כשפקחה את עיניה.
היא חייכה חיוך עדין, החיוך היפה ביותר בעולם...
"אמור לו תודה" היא ביקשה ועצמה עיניה,
"את כבר אמרת לו בחלומך" אמר ונעלם. הוא היה תעתוע.
היא חזרה לתרדמת, ליד מיטתה חיכו פרחים,
כרטיסי החלמה מהירה.
היא היתה במקום שקט, מקום לבן.
עננים, עננים סמיכים מאוד, והיא שטה עליהם.
היא הגיעה למקום יפה, רקע כתום, שקיעה כתומה,
היא שקעה איתה, חלמה את השקיעה.
כל נשימה שלה נתנה לה שקט, מנוחה.
השיער שלה התעופף ברוח, רוח שלא היתה, רוח לא אמיתית.
שמלה לבנה היתה על גופה הדק.
"חיכינו לך" אמרו מספר מלאכים, "ציפינו לבואך",
היא חייכה אליהם חיוך עדין וקדה קידה, הקידה המעודנת בעולם...
הם הובילו אותה במסדרונות מעוננים, ברצפת תכלת,
תחת תקרה צהובה, הם הובילו אותה בחדרי השמיים,
חדרים ארוכים, שנראה כאילו ייקח נצח לחצות, אבל נגמרו כמעט
מיד.
ילד קטן ישב בחדר לבן על ענן.
"אלוהים?" היא שאלה.
הילד ענה בקול דק "שלום".
היא היתה נבוכה, מעולם לא אמרו לה מה עושים כשמנהלים שיחה עם
אלוהים.
"אל תדאגי, אני יודע שאת נבוכה מעט. אני בסך הכל אלוהים".
חיוך התפשט על פניה, אותו חיוך עדין ויפה.
"מה אני עושה פה?" היא נראתה מבולבלת, יפה ומבולבלת.
"באת להודות, בחלומך ביקשת להודות למי שהציל אותך" הסביר הילד,
וחייך אליה.
"תודה" היא אמרה.
"אני לא הצלחתי אותך, כוח גדול יותר הציל אותך. אהבה הצילה
אותך, מלאך אהבה..."
"קופידון" היא השלימה.
"כן, אנשים קוראים לו בשם ההוא".
דלת קטנה נפתחה, ומשם יצא מלאך, נמוך ולבוש בלבן.
היא היתה בטוחה שהדלת לא היתה לפני כן, אלוהים הסתכל עליה,
הסכים איתה בחיוך... גם הפעם לא ידעה מה לומר.
"אל תתביישי, פתחת את ליבך" ענה המלאך. נמשים זהובים קישטו את
פניו הקטנות.
"לפעמים הכוח היחיד שיכול להציל הוא האהבה, לא באת להודות לי,
באת אליו" אמר הילד וחייך אל המלאך, המלאך בתשובה הביא בה
ואמר:
"לא באת גם אליי, לא עשיתי דבר. את פתחת את לבך, את נצלת מהכוח
של האהבה".
חיוך עלה על פניה.
"מבחינתך כל זה יהיה חלום, רק אל תשכחי שיש מקום כזה..." הילד
הסתכל עליה, הסתכל עליי. פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי במיטה,
לידי ישב מלאך אחר, המלאך שלי.
"בוקר טוב ליפהפיה הנרדמת" נשק לי, והרגשתי שוב את כוח האהבה.