עמדתי על החול שבשפת הים.
הייתי עטוף בטוהר, לבוש בלבן.
השמש שקעה, היא צבעה אותי בכתום, ואת הים היא הצלילה.
מגעה על פני המים הקטין את פני לרמת מינימום, וידעתי שכשהיא
תעלם, גם אני אעלם, לנצח.
הים מייצג בעיני את הניפוץ החלומות, ובלילה, שהוא משחיר, הוא
רק המוות של כולנו.
יש לי כל כך הרבה סודות נוראים, וכשאני אטבע, הסודות יטבעו
איתי.
סודות שבהם שיתפתי רק את הטובים ביותר, רק את החזקים ביותר, רק
את אלה שיכולים לשמוע, רק את אלה שיכולים לשמור.

עכשיו, שרק דמעה אחת שלי זולגת על החול ותיעלם בתוך הקילומטרים
האינסופיים של ים, שבעוד רגע יבלע אותי לתמיד.

אני צועד לכיוון המים, משתדל שלא לפחוד.
רגלי נרטבו מטיפות קטנות של מים, התחלתי להיכנס אליהם.
הגוף שלי כבר מכוסה עד חציו במים, אני ממשיך להיכנס.
מכסים את ראשי, את אפי, ואת עיניי.
מים מתחילים להציף את ראותיי, חונקים אותי ומוציאים את נשמתי
דרך ארובות עיניי.

אחרי שמתתי, הגוף שלי צף על פני החוף במשך זמן מה, אבל אף אחד
לא ראה.