כשהגעתי השערים היו פתוחים, כמו בכל הסיפורים, היה שם שניים
משחקים שש-בש ומשתינים בקשת על אנשים למטה.
כאשר הגעתי לפתח השער פנה אלי אחד מהם בחוסר רצון:
"למה אתה פה?"
"שמי אבנר, ונחתה עלי בטטה ממגדל שלום."
"חלש" הוא מלמל בזלזול, דווקא עבדתי על זה קשה.
"תרשם בדף ותשאיר את את העכברים שלך פה."
"כמובן" אני משיב ומתערב עם עצמי שהוא ישראלי.
אני נרשם בדף נותן לו את העכברים

ומרגיש כאילו אין לי כוח לעשות עוד צעד ...
אחרי כל כך הרבה שיחות עם ההוא שהביא אותי (זה עם הנבל) וכל כך
הרבה אימונים
אני חש היסוס לראשונה מזה 25 שניות.
"אתה לא חייב" הוא אומר.

"מי?" אתם שואלים
"חכו עם השאלות לסוף הכל יתברר"

"אתה לא חייב" הוא אומר
"אין לי בררה?!?!"
"אני מכיר מקום טוב יותר" הוא אומר בבטחה.
"דבר לפני שהם ישימו לב" אני אומר בעודי מביט לכל הכיוונים...
" בוא אחרי" הוא מתחיל להתעופף קלות לכיוון דוכן השתיה.
אנחנו עומדים עכשיו על קצה הענן צופים בעולם, נוף עוצר
נשימה אפילו שתיים, בחיי לא הרגשתי כה קטן ...
הוא דוחף אותי ואני נמרח באמצע תל אביב...
אי אפשר לסמוך על אנשים היום הא?