כבר שלושה ימים זה מוריסי ווויסקי זול שחוצב תעלות של כוהל
בדפנות הכוס שלי.
מוריסי-וויסקי, וויסקי-מוריסי, מדי פעם מתגנב לרשימת ההשמעות
שלי איזה לאונרד כהן שפוף ומלנכולי, אבל חוץ מזה כלום.
כמה חיכיתי שתבואו להציל אותי מהזוג הסופני הזה, אבל הדלת שלי
דוממת כבר שלושה ימים.
מה שמוריסי לא שר הוויסקי כותב בטיפות חמות קרות על דפנות הכבד
שלי, ולמקומות האפלים יותר, לשם כבר הבין הכוהל למוד הלגימות
שלא להגיע, שולח מוריסי את ידו המנוקבת ואוחז כאילו היו שלו
מאז ומעולם.
עבודה, מוריסי, וויסקי, מורסי וויסקי עבודה.
שילוש קדוש התלוי ואוחז אחד בשני בחוסר ברירה גלוי, ואני? מה
זה כבר משנה, את מה שאני לא אכתוב יכתוב הוויסקי, ואת מה שלא
כתבתי מעולם, הקיא מוריסי על דפים לבנים וכתב את חיי, אז מה
כבר נשאר להגיד?
מוריסי וויסקי, לאונרד כהן מדי פעם, מה עוד יציל אותי מעצמי?
כמה יהיר כמה נכון, כמה אפשר להסתכל במראה ולהגיד, קיבינמט, גם
לי נמאס כבר.
אפשר, הרבה, אבל במקום ישנים מעט, שותים הרבה, וויסקי-מוריסי,
מוריסי-וויסקי, מעגל מטורף של אלכוהוליזם אהוב, נרקוטיקה מוכרת
ומחבקת, מראה סדוקה ואוסף כוסות מרובות תעלות חרוצות של כוהל
זול, טיפות אחרונות של אהבה בבסיסם העבה...
אהבה? אני שואלת את עצמי, את זוכרת מה זו אהבה? העיסה הדביקה
שנשארה בי לא יכולה לזהות אהבה, אני כבר שכחתי מה היא בדיוק
והמצאתי לה פירושים אחרים שתקפים רק בעולם היסורים הפרטי שלי.
אלכוהול זו חובה, נרקוטיקה זו תשוקה, ואהבה? הגוש הממורט שיושב
בן כוסות הוויסקי הריקות למוריסי שחוצב בי תעלות של ייאוש, זו
האהבה שנשארה בי?
הכוס נותנת בי מבט שואל, אני כבר לא עונה, מוריסי אומר שהוא
מצטער, ומכבה את הניצוץ האחרון.
הגוש הממורט מסתתר בפינות חשוכות שלא אמצא לעולם, מסתתר מנחת
זרועי.
מחר, אני יודעת, מחר כבר לא יהיה טוב.