"קחי אמא, מצאתי מכתב..." אמרה אוראל ומושיטה לאמה מכתב אשר
נמצא בתוך מעטפה ורדרדה עם פרחים לבנים יפהפים בצבע תכלת. "הוא
היה על השיש במטבח, אין לי מושג ממי הוא...".

אמא לא כל כך התרגשה מהמכתב שהגישה לה אוראל, שהרי תמיד בבית
זרוקים דפים, מכתבים וניירות.
היא לקחה את המכתב מידה של אוראל, פתחה את המעטפה וקראה:

"רק שתדעו שמה שעשיתי לא היה קשור אליכם,
אני לא רוצה שתבכו או תרגישו רע, אני לא רוצה שתאשימו את
עצמכם, אני לא רוצה שישתבשו חייכם וייהרסו בגללי.
פשוט לא טוב לי!
לא טוב לי בבית
לא טוב לי בבי"ס
לא טוב לי בצופים
לא טוב לי עם החברות
לא טוב לי עם החברים
לא טוב לי בלימודים
לא טוב לי עם איך שאני נראית
לא טוב לי עם עצמי!
ואני רוצה שכל זה ייפסק, בעיקר שאני רואה שכל נסיונותיי להחלץ
מהמצב הזה כשלו, אין דרך מוצא, כלום לא עוזר לי, כלום לא מצליח
לי.
אני לא רוצה להמשיך בחיים האלו ככה.
אז כשתעלו לחדר ותראו את אשר עוללתי לעצמי, אל תכאבו, אל
תפחדו, אל תנסו לשנות את אשר קרה.
אני אהבתי, אוהבת ואוהב אתכם תמיד, לעולמים!!!
                                                           
  לי".

בעוד אמא מסיימת לקרוא את המכתב, היא רצה לחדרה של לי, בעודה
מנסה לא לחשוב ולהדחיק ולהכחיש כל מחשבה שעולה בראשה על העלול
להתרחש.
ולפתע, היא שומעת צעקה הנשמעת מלמעלה, מסתבר ששני, בתה השנייה,
הספיקה להגיע לחדר לפניה.
צעקה שהרעידה את הבית "אמא, אמא לאאאאאאאאאאאאא...", היא
מרגישה את כל גופה רועד, מסוחרר.
"אמא, אמא".
היא פוקחת את עיניה ורואה את לי, ביתה הגדולה, המנסה להעיר
אותה, עומדת מולה.
"נו אמא, מה יש לך?!" שואלת לי. "אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה
זמן להעיר אותך". בעוד לי מדברת, חיבקה אמא את לי בכל כוחה.
לי לא הבינה מה כל המהומה, מזמן לא ראתה את אימה מביעה כזאת
התרגשות בפניה.
אך בכל זאת, היא נשקה על לחייה, חיבקה אותה ושמחה כל כך שכל זה
היה רק חלום!



14.5.05