כל הגברים חרא.
אי אלו מהם שיטענו אחרת, בהתלהבות אפילו, גם הם יתעשתו בשלב
כזה או אחר ויתוודו בקול העמוק ביותר ובמבט המיוסר ביותר
שיוכלו לגייס שסליחה, טעינו, גם אנחנו חרא.
באופן אולי מפתיע מצליחות גם כל הנשים להיות חרא, רק שזה הרבה
פחות מעניין. המחדל האמיתי הוא שאין באמת שום אמצע.
ואחרי זה עוד באים עונדי תגיות ומצפים ממני להיות אוהבת אדם.
זה קצת כמו גופה מרוטשת באיזו זירת פיגוע שמצטלמת יפה, או כמו
המומיה נטולת התכריכים שראיתי פעם בלונדון והיתה בצבעים נורא
מעניינים. מצד אחד גורם לעוויתות של המעי ולרצון עז לברוח,
ומצד שני ממש קשה להסב את המבט.
ככה זה אנשים, בעצם. איזה כיף זה קלישאות.
אני חושבת שעברתי איזושהי אבולוציה - התחלתי ב"בוגרת לגילה",
משם עברתי ל"אף אחד לא מבין אותי" מאוד מסויג, איפשהו באמצע
הייתי גם נונקונפורמיסטית. ועכשיו אני סתם, משקה את האגו שלי.
ואיכשהו אני מסוגלת בכל פעם להזדעזע ממשהו אחר, ושזה יידבק. אף
פעם לא נראיתי לו באמת מאושרת? אבוי! הוא רוצה שאביא את החברה
הג'ינג'ית שלי לפעם הבאה? מחדל! הוא רצה להיות איתי ועכשיו
בורח ממני כמו מאש? ביזיון!
כל מה שחסר לי זה תשומת לב, אחרת אטבע בשלולית ענק של חשיבות
עצמית.
וכבר הרבה מאוד זמן שלא חשבתי על שום דבר חדש.