יושב לי על כורסה מרופדת
משתעשע עם חפיסת קלפים שקופים,
איש לא רואה ואיש לא יודע,
משחק די מכור, בלי שום מתחרים.

שולף את השתיים, המאויים, הכמעט עירום,
והשלוש, שעוד נושם את התקווה, אחרי הכל הוא לא הכי תחתון.
הארבע, החמש, השש והשבע, מלאי ההוקרה,
עשרים ושניים זה לא כזה גרוע כשמתאחדים כולם אל מול המטרה.
לנגדם עומדים השמונה, התשע והעשר, בגאווה מגוחכת להפליא,
שנים עשר קלפים ששכחו לרגע את הכללים.
אך למולם פתאום הגיחה משפחת המלכות,
הנסיך השחצן, המלכה האכזרית והמלך חסר הבגרות.
ולפתע, מתוך החפיסה, הציץ האס, במבט מלא חרדה. מבועת.
"תגיד, אני הקלף הכי גבוה, או שמא אני סתם איזה אחד?!"
הבטתי המום, כשבעצמי איני יודע את התשובה,
-היתכן ששגיתי אני?!,  מרגיש את קיבתי מתמלאת בבושה.

בדיוק בשנייה המדוייקת, קופץ הג'וקר מחפיסת הקלפים,
מביט בי בזלזול-כמעט-פוצע ודופק לי סמוחטה בפנים.