"קנט בבקשה", אמרתי למוכר.
"את הסוג הקצר?" שאל.
"לא, מה פתאום?" השבתי, "הקצר ייגמר מהר, את הסוג הארוך, הכי
ארוך."
"מצטער", השיב המוכר, "כרגע מכרתי את הקופסא האחרונה, מחר יגיע
משלוח חדש".
לחכות עד מחר? איך אפשר בלי סיגריה? בלי שתי קופסאות ביום אני
לא יכולה לתפקד. אני, מה שנקרא "מעשנת כבדה". בבוקר אני מכינה
לי את הקפה ומיד אחרי זה אני מדליקה לי סיגריה. בשעה עשר שוב
קפה ועוד סיגריה, בארוחת הצהריים שתי סיגריות, ועד לארוחת הערב
בכל הזדמנות אני מעשנת. עם הפרי כמובן סיגריה, בשיחה עם הבוס
איך אפשר בלי סיגריה, באוטו סיגריה, בערב בצפייה מול
הטלוויזיה, אין כמו סיגריה כדי להירגע מהאסונות שקורים בארצנו.
כל היום אני מעשנת.
אנשים מכנים אותי בשמות, אומרים שאני כמו קטר, שמקומי במרפסת,
ששיני כבר שחורות, שיהיו לי קמטים, שקולי צרוד, והגרוע מכל
מחכה לי בפינה.
אבל אני בשלי, רוצה לעשן, ועכשיו אני זקוקה לסיגריה ואין.
אני ממשיכה בחיפושי, בקצה הרחוב יש קיוסק נוסף, אולי כדאי
לנסות את מזלי שם.
"קנט בבקשה", פניתי למוכר.
"את הסוג הקצר?"
"לא, את הסוג הארוך", עניתי בחוסר סבלנות.
"אין, אני מצטער,יש מחסור בבית-החרושת, והיום לא הגיע משלוח".
ראשי החל להסתחרר ורקותיי החלו להלום בחוזקה. איך אוכל להסביר
למי שלא מעשן, שסיגריה מהסוג הקצר, טעמה אינו כסיגריה מהסוג
הארוך. נכון, שני הסוגים שייכים לאותה חברה, אבל קצר זה קצר
וארוך זה ארוך. אנסה בסופרמרקט שמעבר לכביש, אני מעודדת את
עצמי. צריך למהר, הסופר ייסגר.
"קנט בבקשה", פניתי לקופאית.
"אין."
"אין למה?" חזרתי על דבריה כלא מאמינה.
"למה? לא קראת בעיתון? יש שביתה של הספקים וזה יכול להימשך כמה
ימים", השיבה.
"אולי נשאר מהסוג הקצר?" שאלתי בהכנעה, הייתי כל כך מיואשת. עד
עכשיו חשבתי שיש לי את זכות הבחירה בין הקצר לארוך.
"אין, אין, אין", ענתה בחוסר סבלנות, "את לא מבינה עברית?"
ידי התחילו לרעוד, ברגע זה הצטערתי על האופי החלש שלי, על
השנים שניסיתי להיגמל מעישון ולא הצלחתי. עשרים שנה אני מעשנת,
הסיגריה תמיד איתי. בשמחות ובצרות, מחכה לי בתוך ארנקי. אני לא
יכולה בלעדיה. ומה אעשה עכשיו בלי הסיגריות? ואולי זה סימן
לנסות שוב להפסיק לעשן? חשבתי בדרכי לביתי. אולי כדאי להיכנס
למתנ"ס השכונתי הנמצא בדרך לביתי, אולי יש להם קבוצת גמילה.
נכנסתי. האנשים שישבו במעגל חייכו אלי, הצטרפתי למעגל היושבים
והקשבתי.
גבר כסוף שיער קם וסיפר על תלאותיו בדרך לגמילה מסיגריות. סיפר
על התקפת הלב שקיבל ועל האזהרות מהרופאים. אשה בשנות החמישים
לחייה סיפרה איך בעלה זורק לה כל בוקר את הסיגריות  מבעד
לחלון, והעמיד בפניה תנאי: "או אני או הסיגריה". אשה צעירה כבת
שלושים סיפרה על ילדיה הקטנים המתחננים לפניה שתפסיק לעשן,
מפחדים שתמות. פתאום הבנתי את העניין, נפל לי האסימון. אני
דוגמא נהדרת להתמכרות. יום שלם במרדף אחרי הסיגריות, כאשר אני
מוכנה לעשות הכל בשביל סיגריה, זה בדיוק מה שקורה לאדם מכור.
אני לא לבד, הרהרתי לעצמי, האנשים היושבים מסביב הם הבבואה שלי
הנשקפת מהראי. כאן מקומי, החלטתי ונשארתי.
מסע מפרך עמד לפני, ימים שלמים של התאפקות. הימים הפכו
לשבועות, השבועות לחודשים, החודשים לשנים והשנים הפכו למציאות.
כמו שנאמר: "אין דבר העומד בפני הרצון". עשיתי זאת ובהצלחה.
סוף דבר - עשר שנים אחרי אותו יום של מרדף ופגישתי הראשונה עם
הקבוצה, לא באה אל פי אפילו לא סיגריה אחת.