את אפילו כבר לא חולמת, חלומות זה לאנשים שקיימים.
שקט עכשיו, הנשימה החנוקה שלך והדממה, זאת רק את מול המציאות,
אין לך שום סיכוי.
את נשרפת מבפנים ושורפת החוצה, את כל מה שאפשר לשרוף ועכשיו לא
נותר לך כמעט כלום, כמה שאריות שרופות חסרות צורה, בזה את
נאחזת?
את לכודה בכלוב שאת בעצמך בנית וידעת שאת בונה אותו וידעת שהוא
בשבילך ולא הפסקת, טיפשה, ידעת שככה יהיה, ידעת ועכשיו את
בוכה, נכון? את טובה בזה, בלבכות כשכבר אין טעם לדמעות.
את רוצה להעלם, סתם להעלם, אפילו לא למות, למות זה גדול עלייך,
זה חזק מידי.
כמה פחדים, תראי איך העיניים שלך מתרוצצות באימה, מקיר לקיר,
מסדק לסדק, יש יותר סדקים מקירות וזה הכי מפחיד אותך, יותר
מהכל.
עוד רגע והכל מתמוטט, קורס ישר לתוך הנפש שלך, אין לך שם מקום
לכל כך הרבה הריסות.
תצעקי, נו, יותר חזק, זה רק הופך אותך לפתטית יותר, תצעקי
כאילו מישהו שומע, כאילו מישהו מקשיב, אולי אם תבכי ותצעקי
ביחד מישהו יבוא.
על מי את עובדת? אף אחד כבר לא יבוא, את יודעת את זה ואת תצעקי
עד שיגמר לך הקול ורק דמעות שקטות ישארו לך, עד שגם הן יגמרו
ואז כבר לא ישאר לך כלום.
ואת יודעת מה? אפילו זה, לא ישנה.