מכל מה שהיה לנו
לא ידענו להחזיק שום דבר חזק
הרוחות סערו
ראינו את הגלים מגיעים אל החוף מותשים
ובכל זאת לא ידענו
לברוח בזמן
את עמדת מולי
כמו סכין, שחותכת את הבשר
טפטפתי לאט
ואני הבטתי בך
כמו קרח
שמסרב להימס
זרקנו את הכל מהשולחן
השארנו את עצמנו ריקים
מכל מחשבות וחלומות
מפסיקים להאמין שזה עוד אפשרי
להגיע אל השיא, בלי ליפול
יש תהום באמצע הדרך
אנחנו יכולים אליו לגשת
לבחור נכון את הטעויות
לברר מה נכון ומה לא
את אמרת, שיש לנו זמן של רגע
אותו נקצוב
לפי כאבים
לא ידענו מה יהיה אחר כך
שלא תהיה לנו ברירה
להסתכל על הימים
מתוך עצמנו
מתוך מגע ידנו
מתפתלים בתוך מבטים
מכל מה שהיה לנו
לא ידענו לשמור דבר שלם
והפירורים, החטיאו בנו
כמו סימנים שאי אפשר להבין
כמו שלטים שכבה הפנס מעליהם
אני מחיך חיוך ציני
את אומרת יש בציניות מידה רבה של כאב
אני לא זוכר מה אמרתי שזה היה נכון
לא זוכרת, אם ידעת לענות
הרוחות סערו, ראינו את השמיים הופכים כחול לאפור
זמן לאבן, לב ליער
לא ידענו לצאת החוצה בזמן
מנקים את הקירות מתמונות
מסדרים את החדרים לבאים אחרינו
הם יידעו, לסגור את הדלת
ואז להקשיב לרוחות
מכל האפשרויות שהיו פרושות בפנינו
העדפנו לשתוק
הים אסף אליו את הגלים, ואנחנו חזרנו אל החוף
עכשיו אפשר בשקט, ליפול |
