המילים שנגעו בי כבר הלכו ואינן.
ונותרת רק אתה.
במערומיך.
אני מסתכלת בך, ואני יודעת שזה יהיה קשה. ואתה אומר לי שזה
יהיה קשה.
ואני מחליטה לקבל עליי את כל הפגמים שלך, להתמודד עם כל
המכשולים שאתה מציב לי.
ואתה מציב המון מכשולים.

החלק הקשה ביותר הוא אולי העובדה שאני לא בטוחה עד כמה אתה
באמת רוצה שאני אתמודד איתך.
לא.
החלק הקשה ביותר הוא אולי ההרגשה שאתה רוצה לסיים את זה, רק לא
בעצמך, אז אתה מנסה לגרום לי לסיים את זה בעצמי.
עוד משהו שאני לא רוצה.

אתה דוחק אותי לפינה.
חושב שאני צריכה להיות אסירת תודה על כל רגע נדיר שאתה מוכן,
ברוב טובך, להקדיש לי.
שאני צריכה להעריץ כל מילה שיוצאת לך מהפה.
לאהוב כל דבר שאתה עושה.

ואני מקשיבה, ותומכת, ואוהבת, ומתגעגעת, ואם היית כאן גם הייתי
מבשלת לך ומנקה אחריך, ומציעה לך את המיטה ואת כולי.
ואתה בקושי מקבל אותי על עצמך.
עושה לי טובה שאתה מדבר.
וגם זה לא.

אתה יודע? אני מתאמצת נורא לבלוע, את כל מה שאתה אומר.
להתעלם מהספקות שאתה זורע בי, להדחיק את השקרים שלא סיפרת,
או לא הודית בהם.
כל הסיפורים שצומחים לי בבטן, שאתה כבר לא שם אפילו כדי
להפריך.

בשניות היחידות שאנחנו באמת יכולים לדבר, אתה מזיין (לי את
השכל).
ובאמת שכבר בא לי להקיא.

כנראה שהחלק הקשה ואולי הנורא ביותר, הוא העובדה שאני צריכה
להילחם בך על האהבה שלי אליך.

[24.2]