איש לא שומע את זעקתי,
אני לוחשת אותה כבר שנים.

איש לא שומע את בכיי,
כולם נעלמים, כולם משקרים.

איש לא יבין את בחירתי-
אני בוחרת במקום אחר.

אני לוחשת את כאבי,
כפי שהרוח נושאת את דבריה,
את זעקותיה הרמות.

אני לבדי בעולם.

איש לא יבין את בחירתי,
חוץ מן הרוח המלטפת,
העץ המתנועע,
הדשא הבוכה,
הם היחידים שרואים את הכאב הנישא בקרבי.

איש לא רואה אותי,
איש אחד ראה מזמן,
אך במקומו נוצר איש אחר,
איש כואב,
איש שלא יודע מי הוא,
ומי אני.

האיש שאהבתי כל כך,
הראשון שאהבתי,
והיה גם הראשון לנטוש.

ילדה נטושה עומדת מחוץ לביתה במשך שעות וממתינה לבואו של אותו
איש.

איש אינו מבחין בי,
מלבד אותה רוח שנושאת אותי ואת הכאב בקרבה.

זעקות ולחישות,
זעקות ולחישות,
זעקות ולחישות.