New Stage - Go To Main Page


פייייי איזה חום... ממש חום מעיק.
ההרגשה היא כאילו שהשמש נועצת בך את הקרניים כמו שיפודים
לוהטים כחלק מאיזו תוכנית נקמה עצבנית ומרושעת.
אני צועדת לי, מאובזרת היטב במשקפי השמש האהובות והבכלל לא
משהו משהו שלי, ומדי פעם שולפת את בקבוק המים ולוגמת שלוק קטן
רק בשביל ההרגשה.
כולם מסביבי נראים מבסוטים בהחלט עם הגופיות, השורטים ושלל
בגדי קיץ נטולי כל בד או חומר גלם כזה או אחר.
אבל האמת, שאני הייתי המבסוטה מכולם בחולצה הארוכה שלי, תופסת
את קצוותיה בידיים, מרגישה מוגנת, בטוחה ובלתי פגיעה בעליל.
הרחוב רועש כהרגלו, עמוס, מפחיד, האוטובוסים שלא מפסיקים לרגע
לחלוף מכל עבר ולכל עבר נותנים הרגשה כאילו הם בדרכם למחוץ
אותך, ואני חושבת לעצמי: "היי, איזה קטע, פה היה פיגוע, וגם פה
היה פיגוע, ושם, ושם, וכולי..."
הראש מוטרד, העיניים מקובעות ברצפה, הידיים צמודות לגוף,
אוחזות בחוזקה בקצוות החולצה, אני הולכת מהר כהרגלי, כאילו
בורחת ממישהו, מדי פעם שולחת יד לסדר את השיער מאחורי האוזן
שלא יציק בעיניים למרות שאני תמיד מעדיפה אותו על הפנים, שוב -
ההגנה שלי. כולי מוקפת בחוסר הבטחון שלי, בפחד שלי, במחשבה
שכולם מסתכלים, כולם צוחקים, כולם שמים לב לכל פרט, כולם
מעבירים ביקורת, כולם הכל.
אני צועדת במהירות, אפילו לא יודעת לאן. שרה לעצמי שירים בראש,
הרבה שירים, המון שירים, וכולם בבת אחת. כאילו אני לא רוצה
לפספס אף אחד, להפסיד אף אחד, אני רוצה אותם, את כולם, עכשיו,
שלא יהיה מאוחר מדי.
והם עושים לי טוב, השירים האלה, הם מציפים אותי ברוגע, בשלמות
ובהשלמה, למרות כל הלחץ והמועקה שנמצאים פה, שם, בכל מקום.
ממשיכה ללכת, מעיפה מבט אחורה, שמה את הידיים בכיסים, מנסה
לכווץ את עצמי לתוך עצמי כמה שרק אפשר, מוציאה את הידיים
מהכיסים, מכניסה יד לתיק, בודקת שהכל שם, סוגרת את הרוכסן,
מרימה את משקפי השמש שלי מן העיניים ושמה אותם על הראש.

אני מרגישה שאני במרדף, אני מרגישה רע.
אני מרגישה אותך נמצא איתי בכל מקום. בכל מקום.
מלווה אותי והולך איתי ומעיר לי, וצוחק, ומוטרד, וכועס,
ומרוגז, שותק, מחייך, וזהו.

אני מורידה את משקפי השמש מהראש על העיניים, בדרך הן מסתבכות
לי בשיער וזה קצת כואב. אני סורקת כל איש שחולף על פניי, כל
פרט, כל הבעה, כל תזוזה וכל מצמוץ.
חלפו רק דקותיים.
המרוץ ממשיך.
אתה עדיין מלווה אותי בתוכי, וזה גורם לי לזרוק חיוך סתמי מדי
פעם, ככה לעצמי, וזה עושה לי טוב.
אני שונאת את הצפיפות, אני שונאת את הדוחק, לא אוהבת שאנשים
חולפים על פניי ברחוב ומתחככים בי.
אנשים שלא מכירים אותי. ובכלל, אף אחד לא מכיר אותי, אני לא
מכירה את עצמי.
ואני ממשיכה ללכת, באותו הקצב, מהר, באותם המבטים, באותם
החששות, כולי מוקפת פחדים, מרימה ומורידה את המשקפיים שוב ושוב
מן העיניים אל הראש, מוציאה ומכניסה את הידיים שוב ושוב מן
הכיסים, שרה לעצמי בראש אלפי שירים בכל רגע נתון, חושבת עליך
ורואה אותך בכל מקום. בכל מקום. בכל מקום!

וממשיכה ללכת. ואני אפילו לא יודעת לאן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/6/05 23:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל קלמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה