החמצת את זה!
חריקת בלמים, ענן אבק, הנהג סובב את הג'יפ בחדות מיומנת וחתך
לתוך הסמטה.
שער הברזל נפרץ בקלות רבה יותר ממה שציפינו ושניות אחר כך
התמקמנו בעמדה.
"קודקוד כאן כספיתון 2 קבל מוקי שלנו".
מיד התחלנו להיכנס לעמדות שתרגלנו עשרות פעמים קודם לכן, אחד
אחד פרקו מהדלת האחורית, אלעד התחיל לשבור את הקיר בפטיש חמש,
עומרי עם הנגב על הבית הבטוח, ועמית והראל סגרו על החלונות של
המבוקשים עם הטריג'יקון.
עמית הודיע לי שכולם במקום, עכשיו תורי לפרוק, הדופק התחיל
להאט, תרגלנו את זה כבר מאה פעם, כולם יודעים בדיוק מה צריך
לעשות, "כמו באימונים, כמו באימונים".
לפני שאני יוצא הודעתי לעמית שבבית הבטוח נפתח החלון, ביקשתי
שישאיר קנה על החלון ויצאתי עם פלטת המיגון הראשונה, הנחתי
אותה על הקיר של הג'יפ הממוגן וניגשתי לקחת את השניה, חזרתי אל
הדלת האחורית...
בום, רעש מחריש אוזניים והכל אדום ועשן וריח של זיקוקים של יום
העצמאות, נזרקתי על הרצפה ליד הג'יפ, הכתר עף לי מהפה מעוצמת
הפיצוץ, המכנסיים שלי האדימו וכאבה לי היד.

תוך שניות מצאתי את עצמי בחזרה בחלק האחורי של הג'יפ, יושב על
הספסל כשאני שומע את אלעד צועק בחוץ שהאצבע נפלה לו, המ"מ
הרגיע אותו והוא נכנס לשבת לידי.
תוך שניות נפתחה עלינו אש משני הבתים של המחבלים, כדורי
הקאלאצ' מטפטפים כמו גשם כבד "קלינג קלינג קלינג..." על הדופן
הממוגנת של הג'יפ, סנטימטרים מהראש שלי מנקבות חתיכות מתכת
לוהטות את הברזל.
חילופי אש כבדים התחילו בחוץ, כל כמה שניות נשמעה צעקה "רימון"
וכולנו נשכבנו, אבל הדלת האחורית עדיין פתוחה ואם לא נעשה כלום
אחד המטענים שלהם ייכנס פנימה ולא ישאיר לנו סיכוי.
מאחר שאי אפשר היה לסגור את הדלת החלטתי לתת אש מתוך הסופה,
הסתכלתי על יד שמאל שלי וראיתי שהיא מרוסקת, אין סיכוי שאני
אוכל להשתמש בה.
העברתי את הנשק ליד ימין, פתחתי נצרה והתחלתי לירות בבודדת אל
עבר החלון בבית הקרוב.
אחרי זמן שנראה לי כמו נצח (והיה אולי שתי דקות), רימון נחת
בצד הקדמי של הסופה, אמנון המ"מ זיהה אותו אבל לא הספיק לסגור
את הדלת והמילים הראשונות שהוא אמר הן שהוא לא מרגיש את הרגל.
דיווחתי בקשר שעכשיו אנחנו כבר שלושה פרחים, אבל המג"ד התעקש
שאנחנו חייבים להחזיק את הסגירה עד שיגיעו ההאמרים להחליף
אותנו.
החזקתי את הנשק בין הרגליים, והחלפתי מחסנית ביד המתפקדת שלי,
דרכתי והמשכתי לירות, כשהמחשבה היחידה שרצה לי בראש כל אותו
הזמן היא "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות".
לפתע נחת רימון בפתח הדלת האחורית של הג'יפ ממש מול הפנים שלי,
צרחתי "רימון" וזינקתי אל קדמת הג'יפ, חיבקתי את אלעד ואת המבט
בעיניים שלו אני לא אשכח בחיים, פעם ראשונה שהבנתי את הביטוי
פחד מוות.

כמו שקורה לא מעט ברימונים פלסטינאים הרימון לא התפוצץ, נשמתי
לרווחה לרגע קצר אבל מיד התחדשו צרורות הירי של המחבלים.
לעומרי היה מעצור בנגב והוא דפק אותו ברצפה במקצוענות שעד אז
לא ידעתי שיש בו ותפעל את המעצור תוך שניות, הרים את הנגב מעל
לגג הג'יפ וכמו בסרט של רמבו המשיך לטפטף אש כאחוז דיבוק אל
המחבלים.

לפתע אמנון מודיע לחבר'ה בחוץ שיש אישור לצאת, נתנו מכת אש והם
זינקו פנימה. עומרי נכנס אחרון, סגרנו את הדלת והנהג התחיל
לסוע ברוורס על הג'אנטים של שאריות ג'יפ הסופה.
עמית התחיל לבדוק את הפציעה שלי וניסה לחבוש לי את היד, אני רק
זוכר שצעקתי מכאב ואמנון ענה במשפט שישאר איתי עד הקבר.
"תירגעו, אנחנו בחיים."