צעיפך האדום על הרצפה.
איני שואל עצמי מדוע הוא מקומט,
יותר משאני שואל עצמי מדוע הנו אדום.

קרעת אותך מלבי,
באחת, ללא שהות.
ונותרתי לבדי,
אני,
וצעיפך - שהותרת על הרצפה,
אדום,
מקומט.

בלילות, אני לעתים מוצא עצמי מתפלל,
בלי מלים,
אך בלב שכולו כוונה.
ולא שתחזרי אני מתפלל,
כי כבר מזמן וויתרתי.
וגם איני מייחל לשכחה.
כי גם בכך לא אתברך.
אלא רק שאוכל להרים את הצעיף,
האדום,
המקומט.
תן לי כוח,
רק לזאת.