אחד הדברים הבודדים שהוא אהב בעבודה המסריחה הזאת, היה שהוא
יכול היה לעזוב מתי שהוא רוצה. זאת אומרת, רשמית הוא היה חייב
לעבוד עד אחת עשרה בלילה - אבל שרוני, מנהל הלובי, היה מעלים
עין מהשטויות שלו. זה לא היה כך תמיד. בהתחלה, זה היה מלווה
בסדרות חינוך, איומים ושכנועים בערב שלמחרת, אבל מאז שהם
השתכרו ביחד, ביום הולדת של סימנטוב, שרוני היה רק מחייך לעצמו
חיוך עצוב, בכל פעם שסימנטוב הלך לפני הזמן.
סימנטוב היה במצב רוח מחורבן במיוחד, כמו תמיד כששמע את השיר
ההוא של קט סטיבנס הגאון. יוסוף איסלאם התועה, שאיבד את
האלוהים שלו בקוראן. כן, כל העניין די העציב אותו, ומאחר שלא
עלה בדעתו משהו יותר טוב לעשות, הוא הלך לאלינור.
השעה הייתה כמעט תשע וחצי כשהוא הגיע לדירתה. הוא נכנס, לקח
בירה מהמקרר והתיישב בסלון, בוהה בטלוויזיה הדולקת. אלינור
הייתה בחדר באמבטיה, כששמעה את הדלת נפתחת והיא נכנסה לסלון
לראות מי זה.
"סימנטוב!" היא קראה, "אתה לא אמור להיות בעבודה?"
"חתכתי", השיב
"סימנטוב, צר לי לאכזב אותך, אבל אתה תיאלץ למצוא לעצמך בידור
אחר להערב, כי אני בדיוק יוצאת."
"קודם כל", התחכם סימנטוב, "שום דבר לא צר לך, ואל תהיי בטוחה
שאני כל כך מאוכזב. וחוץ מזה, לאן את הולכת?"
"דייט", היא ענתה קצרות.
"מה???" הפנה אליה סימנטוב בבת אחת את מבטו, שהיה נעוץ כל העת
במרקע הטלוויזיה.
אלינור הכירה את התגובה הזאת היטב.
"דייט - יש אנשים שצריכים לעשות את זה, אתה יודע. יש אנשים
שלאסוף בני זוג ללילה אחד בפאבים זה לא הסגנון שלהם."
"באמת שאין לך בושה", אמר סימנטוב, "להביא לכאן את הדייט שלך
כשאני נמצא פה."
"כזאת אני", ענתה אלינור, "אצילת נפש וחסרת בושה."
"בהחלט", הסכים סימנטוב והתרווח עמוק יותר בתוך הספה.
סימנטוב ידע כבר מזמן שאלינור היא האשה של חייו, אבל הוא לא
הרגיש מספיק יציב בנפשו למערכת יחסים אמיתית, ובטח שלא עם האשה
של חייו. מלבד זה, הוא לא היה בטוח שאלינור משוכנעת, כמוהו,
בזה שהם נועדו לחיות ולמות ביחד. היא, לפחות, הכחישה.
כך, הם ניהלו חיים מקבילים, נפרדים ומשותפים, רצופי מערכות
יחסים, הוא לפי טעמו והיא לפי שלה. אלינור הצהירה תמיד כי היא
מחפשת אהבה, אך זה היה אחד השקרים שלטענת סימנטוב היא מספרת
לעולם כדי שיחשבו שהיא נורמלית. הוא תמיד ניסה לשכנע אותה
שלאור מערכות הכללים השולטות בעולמנו בשלהי המאה העשרים, לא רק
שאין בושה בלהיות לא נורמלי, אלא זוהי חובתו של כל אדם בעל
מצפון. אלינור הייתה עונה לו אז שיסתכל על החיים שלו ויבין מה
קורה בעולם הזה למשוגעים.
"סימנטוב, אתה נשאר?" שאלה אלינור בחשש גלוי. לא היה לה כל
עניין בכך שהוא יפגוש את יונתן, שאמור היה להגיע בכל רגע ממש.
מניסיונה היא ידעה ששום דבר חיובי לא יכול לצמוח ממפגש כזה.
"אני יודע שאת רוצה שאני אלך", ענה סימנטוב, "אבל אני מת לפגוש
את החבר הזה שלך."
ולפני שהספיקה אלינור להביע איזו מילת התנגדות, נשמע הצלצול
בדלת. אלינור פתחה את הדלת, ויונתן נכנס לחדר.
"שלום", הוא אמר.
"שלום", קפץ סימנטוב ממקומו והושיט את ידו בחדווה. "אני
סימנטוב. שוטה הכפר וידיד המשפחה."
"יונתן", אמר יונתן במלרע, נענה ליד המושטת אליו ותיקן את
תנוחת משקפיו על אפו ביד השנייה.
אלינור כבר עמדה על סף הדלת ועל סף היסטריה, ובשפתיים קפוצות
חיכתה שסימנטוב יעזוב את ידו של יונתן וייתן לו ללכת.
"מה אתה עושה בחיים, יונתן?" שאל סימנטוב ועזב את היד.
"אני סטודנט לספרות וגם כותב קצת ביקורת בעיתון", ענה יונתן.
"אה! תן לי לנחש. אתה גם עובד על רומן תקופתי עתיר דמויות
שמתפרש על 70 שנה..."
"לא, אני כותב בעיקר שירה", אמר יונתן.
"הו, שירה - האוננות של הנפש!"
"סליחה?!" נעלב יונתן באמת.
"בוא נלך יונתן, אנחנו נאחר", אמרה אלינור ומשכה אותו אחריה
החוצה.
הם יצאו והשאירו מאחוריהם את סימנטוב, מחייך לעצמו ובוהה בדלת
הסגורה. הוא ידע שעדיף שהוא לא יהיה שם כשהם חוזרים, אז גם הוא
יצא, והשתמש במפתח שלו כדי לנעול את הדלת מאחוריו.
יונתן העמיס את אלינור על הפורד פיאסטה שנת 95' שלו, ולקח אותה
לאחד מבתי הקפה הקבועים שלו. הוא עשה הכל נכון. הוא פתח לה את
הדלת, נתן לה להזמין ראשונה וכמובן שילם. אלינור הייתה אמנם
פמיניסטית, אבל פמיניסטית רכה, וכך, המחוות הג'נטלמניות של
יונתן נשאו חן בעיניה מאד. היא לא פסקה מלחייך לעצמה ולעברו
חיוכים קטנים כל הערב. לא היה להם בעצם הרבה במשותף חוץ
מהעובדה שהם נולדו באותה שנה וגרו באותה עיר, וזה באמת מה
שהעסיק את רוב השיחה שלהם. היא ברובה נסבה על תכניות טלוויזיה
לילדים מלפני 20 שנה, איך שכבר לא עושים כאלה יותר, וספרים
איזוטריים (לא רבים) ששניהם קראו, וחנויות קטנות בירושלים ובתי
קולנוע שנסגרו. שיחה סתמית ונדושה, המהווה, כידוע, נוהל רגיל
בפגישה ראשונה, שנייה ואפילו שלישית של מרבית הזוגות על פני
כדור הארץ (בפגישה הרביעית כבר יש על מה לריב, אז העניין הרבה
יותר קל). שיחה חסרת תוכן, שאלמלא חיוכיה הקסומים של אלינור
ומבטיו הרוגעים, הכאילו ביישניים, של יונתן, לא הייתה משלימה
את דקתה החמישית.
ובכן, את החגיגה הזאת אי אפשר היה לקלקל, לפחות לא הערב. והיא
אכן נמשכה ונמשכה - עד מיטתה של אלינור הגיעה. לא הייתה שם
אהבה גדולה והם ידעו שגם לא תהיה, אבל עכשיו הרשו לעצמם יונתן
ואלינור להיסחף ולקוות לטוב.

בערב המחרת הגיע סימנטוב לפאב. הוא התיישב על הבאר - מול
אלינור.
"הזדיינתם?"
"כן."
"את אוהבת אותו?"
"לא."
"הוא אוהב אותך?"
"אני משערת שלא."
"וזה לא מפריע לך? לא צורם?"
"מה?!"
"את לא רואה את השפל המוסרי שאליו הדרדרת?!"
"שפל? לא."
"באיזה עולם אנחנו חיים, הא? שני אנשים בקושי מכירים אחד את
השני, נפגשים ערב אחד ו"בום" - מזדווגים. איפה הרגש?! איפה
הערכים?! הנוער לאן?! אני שואל..."
"מוסר כפול - מכיר?"
"זה לא פייר, אלינור! אני בן אדם רקוב, אני חולה. אני בן אדם
שנכנע מזמן לציוויליזציה. את לא יכולה לצפות מבן אדם חולה
לציית לכללים הרגילים. אנשים כמוני הם כישלון מראש."
"ואנשים כמוני?"
"את זה משהו אחר, אלי. את זכה. את, גדלת במושב הקטן שלך, עם
המשפחה המקסימה שלך. כל היום שמעת ציוצי ציפורים ויללות
חתולים. ממך נמנע כל הרפש העירוני שאני גדלתי בתוכו."
"הרפש העירוני? איזה רפש, סימנטוב? מה, הפאבים? בתי הקולנוע?
התיאטרון? המסעדות?"
"כן, כן, כן. בדיוק. מה נתנו לנו פה? שוורצנגר לארוחת בוקר
וסופלה שזיפים לארוחת צהריים. את הכוכבת החדשה, המתוקה והכוסית
של ערוץ הילדים מככבת באיזו הצגה לחנוכה. הכל יש פה יותר מדי
ואף אחד לא מצליח להבין את זה. יותר מדי, אלינור, ושום דבר לא
טוב באמת. יותר מדי פאבים, יותר מדי סרטים, יותר מדי כבישים,
יותר מדי כסף, יותר מדי טלוויזיה. יותר ויותר אנשים, אלינור,
הפסיקו לחשוב. יותר ויותר אנשים לא חשבו אף פעם. לזה אני
מתכוון כשאני אומר שהמושב הקטן שלך הוא מקום נקי. הזמן שם שווה
פחות. הכל שם קצת פחות, אבל זה לא להרבה זמן. אמנם אתם תקועים
אי שם בלב הערבה, אבל גם לשם תגיע בסוף כלכלת השוק. שוק - זה
הדבר היחיד שנשאר. קונים, מוכרים, אוכלים, מתמסטלים, מזיינים,
צועקים... אבל די. נמאס לי לדבר על זה. אני מרגיש כמו איזה
משורר צרפתי עלוב שמצא מישהו שמוכן להקשיב לו. תביאי, תביאי
בירה..."
"סימנטוב, הרומנטיקה החולנית שלך מבלבלת אותך לפעמים", אמרה
אלינור ומזגה לו עוד חצי ליטר קרלסברג. "סרטים זה טוב, הצגות
זה טוב - קוראים לזה תרבות. וכן, קוראים לזה המאה העשרים,
שהגיע הזמן שתתחבר אליה מאיזשהו כיוון. לא הכל רע..."
"אני אמרתי שרע? תסתכלי עלי, אלי. אני נראה לך כמו בן אדם שרע
לו, אפילו קצת?"
"לא, אתה כרגיל נראה כאילו בלעת נקניקייה עסיסית במיוחד."
"את רואה?!"
"אבל אתה מתלונן כל הזמן שלא מבינים אותך, שלא מסתדר לך..."
"אני לא מתלונן, אלי. אני מוחה..."
"גם דוד שלך מחה."
"נכון, אבל הוא גם קצת משוגע."
"ואתה נורמלי?!"
"כן."
" אתה באמת מאמין בזה, הא?!"
"כן..."
"ותזכיר לי שוב, אם אתה כל כך נורמלי, למה מותר לך לתפוס
זיונים בפאבים?!"
"אני דפוק - אז יש לי הנחה מוסרית."
"ומה איתי? אני לא יכולה לקבל את ההנחה שלך? אולי תשלומים,
משהו?"
"אלינור, את צינית, אבל אני רציני לגמרי. את יודעת שכדי שאני
אשאר בצד הנכון של השפיות את צריכה להישאר מושלמת לעולם,
להישאר הדבר היפה היחיד שאני יכול להיתלות עליו, שיש בו
הגיון."
"אתה חושב שאתה נמצא בצד הנכון של השפיות?!"
"כן. בשוליים, אבל עדיין שפוי - ועל גבך מוטל העול לשמור אותי
כך."
"יש לי כתפיים דקות, סימנטוב, וזה חתיכת עול - אני חייבת לציין
שלא ידעתי שהוא מוטל עלי."
"מוטל, מוטל - ואת בהחלט נושאת בו בחינניות האופיינית שלך."
"תודה."
"תתחתני איתי?"
"לא."
"משהו שאמרתי?"
"כן. בוא נישאר ידידים", היא חייכה.
"לא תודה", אמר סימנטוב, גמע את שארית הבירה מהכוס שלו והלך.