טעיתי. היו אלה רק 780 איש אשר חוברו יחדיו במדבר הישראלי החם
ונאלצו לצעוד בחול הרך במשך שעות. לא אלף. שבע מאות ושמונים.
כך קראתי בדו"ח ההתנצלות הרשמי של חברת אומגת הנגב שחולק לכל
ניצול. מסוקי החילוץ הנחיתו אותנו על גג של מלון מפואר והובטחו
לנו פיצויים יפים. קיבלתי חדר ללילה במלון, ותלוש שהקנה לי חמש
ארוחות בחינם. אני מאמין שהחברה תעמיס על הניצולים עוד מתנות
בימים הקרובים כדי שאיש מאתנו לא יגיש תביעה משפטית.
כעת אני יושב לי במרפסת של מלון מפואר בבאר שבע, לבוש בחלוק
אשר מייצג את האמבטיה הטובה שעשיתי. מביט אל הבריכה שלמטה.
מולי מונחת כוס בירה צוננת, ובין לגימה למבט בצעירות בבגדי ים
אני סופר שוב ושוב את ערמת השטרות שליקטתי מהמדבר. הזקן המעצבן
צדק, באמת היו כמה שטרות ישנים, כאלה שאיבדו כבר את ערכן
הכספי. אבל הרוב המכריע היה כסף טוב. ההרפתקה הלא-צפויה במדבר
הפכה אותי מעני מרוד שדואג מאיפה ישיג את ארוחתו הבאה לאיש
אמיד, מאושר וחסר דאגות. החיים הטובים.
למסיבה הערב אני אגיע בנאדם חדש. חליפה, בושם יקר, כיס נפוח.
המשפחה תחשוב שאני מצליח בעסקים. מאז שעזבתי את הבית אני לא כל
כך שומר על קשר עם ההורים. שיחת טלפון פעם בחודש, לא יותר.
תמיד שיקרתי לאימא. לא רציתי להדאיג אותה, לכן סיפרתי על
הצלחות עסקיות שלא היו ולא נבראו. סיפרתי שאני אוכל טוב, גר
בדירה יפה. כאשר את אותם שיחות טלפון ביצעתי לעיתים קרובות
מהמרכז לחסרי בית, לאחר ארוחה מפוארת שכללה פרוסת לחם ומרק.
ידעתי שהמצב בבית לא טוב בהרבה משלי ולא העזתי לבקש מהם עזרה.
ההתרסקות של האומגה, ומציאת ההון הקטן במדבר הגיעו בשעה כל כך
מושלמת. אם הנחיתה בנמל באר שבע הייתה מתרחשת כמצופה, הרי
שהייתי מגיע לבית הורי חסר כל, ונאלץ להודות לראשונה במצבי
הרע. כעת, בזכות האירועים האחרונים, אוכל לדפוק על דלתם עמוס
במתנות ולעשות את אימא גאה.
בתום ארוחת צהריים דשנה שכמותה לא אכלתי חודשים אין ספור,
יצאתי אל העיר עם גב זקוף ושיר בלב. התחנה הראשונה הייתה דוכן
להחלפת כספים. בחור צעיר ושחום שירת מאחורי דלפק אישה מבוגרת.
מעליו נצצו באותיות גדולות שערי המטבע העדכניים. ניצלתי את זמן
ההמתנה לתורי כדי לחשב כמה שקלים מגיעים לי ביחס לכל השטרות
הזרים שאספתי. לאחר שהשמדתי במלון את השטרות הישנים, נותרו
בכיסי כעת כמעט אלפיים דולר. על פי האותיות הגדולות שווי הדולר
היה כמעט 16 שקלים. ציפיתי לצאת למסע הקניות שלי עם יותר
משלושים אלף שקל. נאלצתי לומר את הסכום שוב כדי לקלוט את
גודלו. 30,000 שקל! זה בוכטה רצינית, חביבי.
הסכום לא אומר לכם הרבה, לכן אציין מחיר של לילה במלון. קיבלתי
אמנם לילה אחד חינם, אך מצבי הכלכלי החדש אפשר לי להתעניין
במחיר של לילות נוספים. ארבע מאות שקלים ללילה בחדר כמו
שקיבלתי. שמונים וחמישה שקלים לארוחת צהריים כמו שזללתי היום.
שלושים אלף שקלים כדי לחגוג כמו משוגע!
הגברת סיימה עם הכסף שלה ופינתה את הדוכן.
"במה אוכל לעזור לך אדוני?"
שלפתי את הערימה והנחתי אותה מולו. הסכום הכי גדול שהחזקתי
בידי עד היום היה מאה שקל. מצחיק איך שמספר דפים ירוקים גורמים
לך כאלו רעידות והתרגשות. הצעיר לא התרשם יתר על המידה. הוא
ספר את החבילה ותקתק מספרים במחשב. מקץ שתי דקות הייתה בידי
ערמת שטרות גדולה פי כמה מהקודמת, אך צבעה היה כתום ולא ירוק,
וההדפס היה בשפת הקודש. פיזרתי רבים מאותם פיסות נייר כתומות
בחנויות השונות בעיר באר שבע. עם רדת החמה שבתי לחדרי במלון,
עמוס חבילות וצמא למנוחה קלה על המיטה הרכה. הגעתי למרחק של
מספר פסיעות מדלת החדר כאשר הבחנתי בילד כבן עשר בוהה מאחד
החלונות שבמסדרון הארוך ומשמיע קריאות התפעלות. נעצרתי
מאחוריו, סקרן לגבי הנוף. "נכון שזה מגניב?", אמר הילד מבלי
להסיר את פניו מהזגוגית.
קשה לי לתאר את מה שנשקף מאותו חלון. דמיינו לעצמכם את מפת
העולם פרושה מולכם, כאשר כל פינה שאליה תפנו את מבטכם תגדל
ותתחדד פלאים, ותעשיר אתכם במראות קסומים מאותו מקום שעל
הגלובוס. התמקדתי באזור טיבט, ומולי הופיעו שני מגדלים ענקיים
בצבעים חדים. מראה שכזה היה צפוי לו הייתי מביט מחלון במלון
טיבטי. הוקסמתי עד כדי איבוד קשר עם המציאות, ברקע נשמע קול
שחזר על המילה "אדם". הטירה הטיבטית החלה להתפוגג באיטיות,
ולבסוף ניערתי את ראשי ושוב הייתי במסדרון הארוך, במלון
המפואר, בבאר שבע, בישראל.
"קוראים לי אדם"
נזכרתי שיש פה ילד. "היי אדם," אמרתי, "לי קוראים נועם."
לחצנו ידיים.
"הייתה לך יום הולדת נועם?", שאל אדם. השפלתי את מבטי אל
החבילות הרבות. חייכתי. "לא, סתם עשיתי סיבוב קניות."
"לפי החבילות אני רואה שאתה אדם עשיר מאוד. במה אתה עוסק,
נועם?"
ילד מעניין האדם הזה, נראה בן עשר ומדבר כמו בן ארבעים.
"האמת שאני מובטל, פשוט נפל עלי סכום נחמד הבוקר"
"נשמע טוב. מאיזה כיוון זה הגיע? דודה זקנה התפגרה וקיבלת
ירושה?"
"לא"
"שדדת בנק!"
"מה פתאום"
"אה, אני יודע. מצאת שטרות במדבר"
מה לעזאזל? הילד הזה מוזר. הוא מתחיל להפחיד אותי.
"מה לעזאזל? אתה מוזר. איך הגעת לרעיון כזה?"
"תראה, שמעתי בחדשות על טיסת אומגה שהתרסקה הבוקר. אישה אחת
נהרגה שם, ידעת את זה? וכל מי שקורא עיתוני כלכלה יודע שהמלון
הזה נמצא בבעלות רוזנפלד, שהוא מחזיק בשמונים אחוז מחברת אומגת
הנגב. לכן סביר להניח שיאכסנו את ניצולי ההתרסקות במלון הזה.
לפי היכרותי עם רוזנפלד הניצולים לא יראו כסף מזומן בתור
פיצוי. רק מוצרים בחינם של החברות שבבעלותו. מכאן שמסע הקניות
שלך התבצע בכסף אחר. ברור לי שההתעשרות הפתאומית שלך קשורה
בהתרסקות. זה ידוע שיש אזורים עשירים במזומן ברחבי המדבר, כסף
שנפל לנוסעים באומגה במהלך השנים. אגב נועם, שטרות כסף מייצרים
לא מנייר, אלא מכותנה."
אלוהים אדירים, זה לא ילד, זה מפלצת!
"בן כמה אתה אדם?"
הוא חייך. "משאלתך אני מבין שקלעתי בול. אני אהיה בן 11 בעוד
חודשיים."
"אתה בטוח שאתה לא גמד בן ארבעים?"
אדם צחק. "בטוח. אני אפילו גבוה יחסית לגילי. תגיד נועם, ראית
פעם כלב מדבר?"
"לא"
"מה דעתך לפגוש אחד כזה? הוא מחכה לי בחדר"
לפני שהספקתי להתנגד כבר פתח אדם את חדר 424 ונכנס, משאיר את
הדלת פתוחה מאחוריו. הייתי יכול בקלות רבה לעזוב אותו שם וללכת
לנמנם קצת בחדר שלי. אני מניח שזה מה שהייתי עושה אם אדם היה
מתעקש שאני אכנס. אבל הוא היה אשף בפיתוח סקרנות. אספתי את
החבילות ונכנסתי.