"אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה?"
קולי נשמע מעט צייצני. למזלי רק מעטים שמעו אותו. מעטים מאוד.
הגבר שאליו הפניתי את בקשתי עמד מאחוריי וצעד, כמו כולנו,
ברחבי השממה.
"אני מצטער אדוני," אמר. המשכנו לפסוע מספר צעדים כשהוסיף, "זו
לא אשמתי שנפלנו לארץ. אני עדיין לא מצליח להשתלט על המגלשיים
הארורים האלו."
הבטתי למטה. זוג מגלשי סקי גדולים הוצמדו לכפות רגלי והקשו עלי
את ההליכה. מגלשי סקי לא נועדו לחול רך, לפחות לא במהירות
הזאת.
האישה שצעדה לפניי המשיכה לשתוק. המרחק בינינו אפשר לה לשמוע
כל מילה, אך היא בחרה להתעלם מאתנו וללכת בראש כפוף מבלי להביט
לאחור.
להערכתי היינו כאלף איש, מחוברים זה לזה בחבל פלדה אינסופי
וצועדים באיטיות בנוף המדברי. שאר האנשים היו רחוקים מכדי
שאוכל לראות אותם, אך ידעתי שהם שם, איפשהו. טיסת אומגת הנגב
שאתה יצאתי הכילה לפחות אלף אנשים, אחרת המחיר ששילמתי צריך
היה להיות גבוה בהרבה.
"עשרים שנה אני טס אתם," אמר הגבר שמאחורי. הוא עצבן אותי מרגע
ההתרסקות, אך נתתי לו חופש לדבר כדי שהזמן יעשה סימנים של
תזוזה לכיוון הרצוי.
"עשרים שנה! ומעולם לא איחרתי אפילו בחמש דקות. מי בכלל העלה
על דעתו שדבר כזה עשוי להתרחש?"
"מה באמת התרחש לדעתך?" שאלתי.
הגבר המבוגר המשיך להעיף עלי חול עם המגלשיים שלו בכל צעד
וצעד. הוא הוציא צליל שרמז על מחשבה עמוקה, מעין 'ממממ' ארוך.
לבסוף אמר "אחת העמודות קרסה לבטח. כנראה עומס משקל. יש לנו
הרבה מזל שאנחנו חיים בכלל, ההתרסקות נבלמה היטב בחול."
מה אני אגיד, יש לנו מזל בשפע. במקום טיסה של שעה אנחנו צועדים
בחום הזה כבר נצח ורבע, ועוד דרך ארוכה לפנינו. הבנזונה העיף
עלי עוד חול. והשיחה אתו, שנועדה להעביר את הזמן, לא עזרה
במיוחד. אם לפחות הייתה לפניי אישה צעירה יותר, עם תחת שאינו
רופס כל כך, אולי הייתה זו הליכה מענגת יותר. הבטתי בנוף: חול,
חול ועוד קצת חול. הרים של חול באופק, וחול רך חצי-טובעני
לרגליי, ושטר של חמש דולר קצת קדימה. שטר של חמש דולר!
לא קל להתכופף כשאתה נעול במגלשיים ומחובר בחבל לאלף איש, אבל
זה היה שווה את המאמץ. ברגע שהשטר היה בידי הבחנתי בשטר נוסף
על האדמה, ואחריו בעוד שטר. האושר, שהיה כל כך רחוק ממני בשעות
האחרונות, החל לאותת סימני קאמבק. אני מוקף בשטרות! הם בכל
פינה. איך לא שמתי לב אליהם קודם?
התחלתי לקפוץ הנה והנה, לזחול על החול כילד קטן, ולאסוף שטרות.
קימטתי אותם יחד לכדור והכנסתי לחולצה שלי. לאחר שנרגעתי מעט
קראתי לאדון מעיף החול שמאחוריי "תראה, שטרות!"
הוא התכופף בעצמו, הרים שטר אחד ובחן אותו בעניין רב. לאחר מכן
חייך אלי והשליך את השטר בחזרה לאדמה.
"אל תגיד לי שהם מזויפים".
החיוך הזה שלו, תחת השפם הלבן, צריך להיות מחוץ לחוק. "הו, הם
אמיתיים לגמרי. אמנם חלקם בטח ישנים מאוד. אלו כנראה שטרות
שנפלו מאומגת הנגב בעשרות השנים האחרונות. הסיבה שהשלכתי את
החמודי ההוא? ובכן, כסף אינו דבר שחסר לי תודה לאל. יש לי יותר
ממה שאני יכול לבזבז."
מניאק זקן מעיף חול מיליונר. לי, לעומתו, איך גרוש. אני עוד
אמלא את הכיסים עד שיתפקעו. אגיע לבאר שבע עם הון קטן.
האישה מקדימה שברה את שתיקתה במפתיע. "באו להציל אותנו!" קראה
בקול.
מבטי נישא אל על וקלט ענן שחור של מסוקים מתקרבים.
"ידעתי שימצאו אותנו," אמר הגבר, "חברת אומגת הנגב היא חברה
רצינית, אני נוסע אתם כבר עשרים שנה. ברגע שלא נחתנו בזמן
הנכון הם שלחו צוות חיפוש והצלה."
יופי טופי, ניצלנו. קפצתי מייד לארץ והתחלתי לאסוף שטרות
בטירוף. כשנחתו מסוקי ההצלה ושחררו את הנוסעים מהכבל המתכתי
האינסופי מספר דקות מאוחר יותר, עדיין ליקטתי את החבר'ה
הירוקים מהחולות. המחלץ נאלץ ממש להלחם בי כדי שאפסיק לאגור
מזומנים ואעלה למסוק. נתתי לו קרב רציני, לאותו מחלץ מסכן.
באמת שאין לי גרוש.