אם הייתי פוגש אותה ביום רגיל אני משוכנע שזה היה נראה אחרת.
היא היתה אומרת לי: "נועם! מה אתה עושה פה? שנים שלא נפגשנו,
מה נשמע?", ואני הייתי מחייך אליה, מהנהן בראשי ואומר: "כן,
שנים. מה קורה."
אולי היינו יושבים על כוס קפה ומעלים זכרונות. מדברים על חברים
משותפים.
הייתי מספר לה את תקציר חיי. לא האמיתי, אלא זה שהכנתי מראש
למקרים כאלה. אנשים מהסוג שלה מעדיפים על פי רוב לשמוע על
לימודים במכללה ועבודה בהיי-טק, מאשר על קריירה בכתיבת סיפורים
מוזרים ואוננות.
אם זה היה יום רגיל היא בטח היתה מזמינה אותי אליה, לעוד קפה.
הייתי נענה להצעתה ונכנס לביתה. מקשיב לכל סיפוריה, מקפיד
להביט לה בעיניים, בפה שלא מפסיק לנוע, במחשוף.
הייתי אוכל עוגיות עם הקפה. היינו מעשנים סיגריות. מאפרים
באותו רגע אל תוך אותה מאפרה משותפת, ידי הייתה נוגעת בידה.
אם זה היה יום רגיל היינו עוברים לחדר השינה. הלשון שלה היתה
חוקרת את גרוני. היד שלה חודרת למכנסיי, שולפת אותו החוצה. היא
היתה מתפעלת מגודלו ומתאמצת לבלוע את כולו.
הייתי תופס את ראשה בשתי ידי ולא מאפשר לה להתחמק, גומר לתוך
גרונה.
היא היתה משתנקת, מנסה לבלוע אבל לא מצליחה. משמיעה קולות של
חוסר אונים.
אם זה היה יום רגיל הייתי חונק אותה. חזק. מביט אל תוך עיניה
ההמומות באותו רגע מדהים שבו היא מבינה שזמנה עבר. מתענג על
השבריריות של חייה, על סופה בטרם עת.
אם היה זה יום רגיל הייתי מתחיל סיבוב שני, הפעם נאלץ להניע
בעצמי את ראשה חסר החיים.
ואז הייתי חוזר למטבח, אוכל את העוגיה האחרונה ומחטט בתיקה.
מוציא את הארנק ומעביר לרשותי את כספה שבו לא תשתמש יותר.
הייתי יוצא את ביתה ושב לעיסוקיי הרגילים. אם היה זה יום
רגיל.
אבל זה לא היה יום רגיל. זה היה היום של הגמר הגדול של נולד
לרקוד. אז רק חלפתי על פניה ומיהרתי הביתה, לצפות בטלויזיה.