אלכס שכב במיטתו. מבעד לזגוגיות הכהות אשר חצצו בין תאו לתא
הסמוך שמע נחירות.
'מה יהיה על הבנאדם הזה?' חשב לעצמו, 'לא צפוי לי לפחות לילה
אחד בלי שהוא ינחר כמו חזיר?'
החזיר היה דניאל. טוראי דניאל בר נתן.
מלבד נחירותיו לא הראה דניאל כל סימן חזירי. הוא היה עלם נאה
וגבוה, אהוב הבנות. כך לפחות סיפר לחבריו כאשר ישב בחדר האוכל.
כך התרברב בהפסקות הקצרות שבין משמרת למשמרת.
אלכס האמין לסיפורי הכיבושים של דניאל, למרות שאיש לא יכול
לדעת בוודאות מה התרחש בעולם האזרחי, לפני שהתגייסו. איש לא
ידע אם אמת בסיפוריו או שמא אין בהם דבר פרט לנסיון לזכות
לאהדה מחבריו בבסיס.

אלכס משך את השמיכה מעל ראשו. הנחירות לא היו דבר חדש עבורו,
אך עדיין לא למד להתעלם מהם. אם ניתן בכלל להתעלם מהקולות
הנוראים שחזרו לילה אחר לילה והזכירו לו תמיד טיול אחר צהריים
סמוך לדיר חזירים.

מי שכן דמה לחזיר במראהו החיצוני היה מפקד הטירונים, מר פרויק.
או כמו שכינוהו החבר'ה בינם לבין עצמם, מר אוינק.
שמן ועבה היה המפקד. נטול צוואר כמעט לחלוטין, ונטול חן
לחלוטין וחצי.
אלכס זכר היטב את המפגש הראשון, בתור מגוייס טרי שהוצב בבסיס,
עם מר פרויק. הוא זכר את הנביחות שלו, את הרוק שהותז מפיו בזמן
הנביחות הללו. את מנת ההשפלה שניסה מר פרויק לתת לכל אחד ואחד
מהחיילים החדשים.

אלכס העביר בראשו זכרונות נעימים ונעימים פחות מהימים הראשונים
בבסיס. הוא היה כבר קרוב מאוד לשינה, כאשר יללת האזעקה מחרישת
האוזניים ריסקה כל חלקיק של אפשרות הירדמות. הוא זינק על
רגליו.
'עד שאני מסתדר עם הנחירות,' חשב אלכס, 'יש הקפצה מזויינת.'
תוך שניות ספורות הלביש על עצמו את חליפת העבודה. שניה נוספת
הקדיש לטעינת הנשק. אינספור תרגילים הפכו אותו למכונה זריזה
ומקצועית של מעבר בין נמנום לעירנות. גופיה ותחתונים לחליפה
ונשק. הוא פתח את דלת תאו והתייצב בעמדת היכון.

עשרות חיילים אחרים עשו את אותו דבר ונעמדו כל אחד ליד פתח תא
השינה שלו. ליד אלכס נעמד דניאל. הוא לא נחר.
מבעד לדלת פלדה עצומה הופיעה דמותו של מר פרויק. הוא נע
במהירות אל מרכז המסדרון העבה, שם נעצר וקרא בקול מתנשם: "זה
לא תרגיל! זה הדבר האמיתי!"

קריאתו של מר אוינק הייתה מיותרת. איש מבין הטירונים לא היה
זקוק לה כדי להבין שהדבר האמיתי מתרחש כעת. רמז עבה לכך הם
קיבלו כאשר הופיע הלוחם הזוףלי הראשון וירה אש נוזלית עליהם.
הטוראים המאומנים פתחו עליו מייד בירי. הטוראים הפחות מאומנים
הצטרפו לירי שניה לאחר מכן.
הלוחם הזוףלי הספיק לפגוע במספר חיילים לפני שנפל חסר תנועה על
רצפת המסדרון.
אלכס הביט בגופתו של לוחם הזוףלי. עד כה ראה כאלה רק באימונים,
בתור הולוגרמות או סרטים, וכעת כשבהה באחד כזה במציאות, עברה
בו חלחלה.
הלוחם היה כסוף לגמרי כשהופיע במסדרון מתוך הכלום והחל לירות
אש מזרועו. (אלכס ידע שזו לא זרוע במובן של זרוע אנושית. שזה
כלי נשק שהיה חלק מגופו. הוא הקשיב טוב מאוד בכל ההדרכות
ואימוני הקרב.)
כסוף לחלוטין היה הלוחם כשהופיע. אבל עכשיו בשוכבו על הרצפה
צבעו נטה לצהוב. מאות הכדורים שחדרו לגופו וקרעו את בשרו
הפכוהו לעיסה צהבהבה שהזכירה לאלכס דגני בוקר.
זעקות כאב הביאו את אלכס להרים את מבטו מהגוויה של לוחם
הזוףלי. היו נפגעים בקרב כוחותינו.
האש הנוזלית עשתה שמות בחיילים שאליהם כוונה.
אלכס ספר חמישה מתים ושני פצועים. אך ספירתו הייתה מוטעית. שני
חיילים ספגו פגיעה ישירה והתאדו כמעט כליל.
ידו נשלחה תוך אינסטינקט אל חגורתו, שם היה תיק עזרה ראשונה.
אך הוא הבחין במספיק חיילים שרצו להגיש עזרה לשני הפצועים.
מר פרויק צעק אל תוך מכשיר תקשורת שהיה קבוע בקיר המסדרון:
"אנו תחת תקיפה! מבקש סיוע מיידי!"
הוא חזר על דבריו מספר פעמים בטרם עזב את עמדת התקשורת. פניו
השמנות היו לבנות לא פחות משאר הטירונים.

לוחם זוףלי שני הופיע בצד השני של המסדרון ופיזר אש נוזלית לכל
עבר. אחד החיילים הספיק לנטרל אותו מהר בצרור מדויק לראשו.
"כולם לתרגיל גוש!" צרח מר פרויק.
תרגיל גוש היה צורת התגוננות מפולשים שמשגרים את עצמם בהפתעה.
כל החיילים הצטופפו באזור אחד של המסדרון העבה ועמדו דרוכים עם
נשקם.
לוחמים זוףלים מספר שלוש וארבע הופיעו כמעט בו זמנית בשני צדי
המסדרון. בעוד הם עומלים על הכנת ברביקיו-טוראים, הופיעו עוד
שניים והצטרפו אליהם. ריח בשר חרוך עמד באויר.

המצב היה קשה. לפחות מבחינתם של בני האדם.
הזוףלים המשיכו להופיע ולשרוף את החיילים ההמומים. בכל פעם
שנדמה היה שזהו, אין יותר זוףלים, פתאום הופיעו עוד כמה בחלקי
המסדרון השונים. הם פשוט לא פסקו להופיע ולירות.
מספר החיילים שעמדו על הרגליים ולא היו חרוכים הלך והתמעט מרגע
לרגע.
מר אוינק בעצמו חטף אש נוזלית בפניו. אם לא היה עסוק אלכס בקרב
על חייו מול עשרות לוחמים כסופים, ייתכן והיה מוצא את פניו
השרופים של מר פרויק כדבר מבדח, והיה מהרהר בהפצת כינוי חדש -
מר בייקון.
אבל אלכס לא מצא לנכון להמציא כינויים מצחיקים על מפקדו שנהרג.
במקום זה הוא טבח בזוףלים הארורים ללא הרף. מצהיב את הכסוף כמו
מטורף.
הוא גם צרח.
כאשר לימדו אותם באימון לצרוח בעת קרב פנים מול פנים, אלכס לא
האמין שתצא מפיו צרחה. הוא פשוט לא הטיפוס הזה. אם צריך לירות,
הוא יירה. אבל צרחות קרב? תשאירו את זה למטורפים בסגנון של
זורי.
זורי היה פשוט בנאדם מופרע. אלכס חשד שהוא ישן רק שעה ביום.
מאז יום הגיוס, אלכס לא ראה את זורי במצב של עייפות. תמיד הוא
קפץ, רץ, או עשה שכיבות שמיכה. גם אחרי אימון גופני קשה, כשכל
הטוראים שכבו והתנשפו ואמרו אחד לשני כמה שהם הרוגים, זורי
המשיך להתרוצץ ולבצע תרגילים נוספים. נראה היה כאילו הוא
רובוט. אבל זה לא היה הדבר. זורי לא היה רובוט בשום אופן.
רובוטים לא מזיעים, וזורי הזיע 24 שעות ביממה. רובוטים לא
אוכלים, וזורי התנפל על כל דבר שהיה על השולחן בשעת הארוחות.
פעם הוא אכל אפילו חצי מסלסלת הלחם, שהייתה עשוייה מעץ.
בחור מעניין היה זורי. ממש טיפוס.

אלכס פלט עוד צרחה והוריד שני לוחמים זוףלים בצרור אחד. הוא
העיף מבט זריז אל חבריו שעמדו בתרגיל גוש. להפתעתו נותרו רק
תריסר חיילים מתוך ה-100 שהיו בהתחלה. לעזאזל, חשב, הזוףלים
מזיינים אותנו. איפה הסיוע? איפה התגבורת? הם גומרים אותנו!
הוא הביט הצידה וראה את דניאל, הבחור שנחר לילה לילה וכמעט גרם
לו להשתגע.
תיקון - הוא ראה את חלקו העליון של דניאל. מהפופיק ומעלה בלבד.
מה שהיה מתחת אולי היה פעם דניאל. אך לא עוד. כעת זה היה משהו
שחור ומעלה עשן.

הצרור הבא ששיחרר אלכס לווה בצרחת קרב ששברה שיאים.
איפה הסיוע המזויין?
איפה התגבורת?

אלכס התחמק מאש נוזלית שהופנתה לעברו. הוא ניצל על חודו של
סנטימטר וחש את החום הלוהט בלחי השמאלית שלו. הרגשה דומה למה
שחווה על בשרו טבח שנרדם על משמרתו ומשתמש בכיריים בוערות
ככרית.
הוא מילא את פניו הכסופים של לוחם הזוףלי שמולו בכדורים. לאחר
שנפל יריבו ארצה, העביר אלכס את ידו על הלחי ועיוות את פניו
בכאב. אמנם לא חטף פגיעה ישירה, אך עדיין נפגע פגיעה לא פשוטה
ונזקק לטיפול רפואי דחוף. הלחי הרגישה כמו נייר זכוכית לוהט.

בדיוק אז הגיע הסיוע. ולא רגע אחד מוקדם מדי, שכן במסדרון היו
כעת יותר לוחמים זוףלים מאשר בני אדם.
הסיוע היה יחידה של 20 לוחמים מובחרים. כולם נראו מבוגרים פי
שניים מגילו של אלכס. הם טיפלו בזוףלים כאילו היו מטרות קלילות
באימון של אחר צהריים. תוך דקות מעטות הייתה הרצפה עמוסה
בגופות צהובות, ולא נותר אף לא לוחם זוףלי אחד שיחמם את
האוירה. אש התופת הנוזלית הפכה לזיכרון כואב בלבד.

אלכס התיישב באפיסת כוחות על הרצפה בין שתי גופות של טירונים
שרופים.
לוחם מיחידת הסיוע ניגש אליו והניח משהו קר וכואב על הלחי של
אלכס.
"אל תזוז," אמר הלוחם, "חטפת כוויה רצינית."
אלכס ניסה לומר משהו, אך הכאב בלחי היה בלתי נסבל.
"אל תנסה לדבר גם," אמר הלוחם. "החרא השורף ששמתי לך על הלחי
יטפל בך טוב טוב. שניכם טירונים?"
אלכס לא הבין למה התכוון הלוחם כשאמר 'שניכם'. הוא הביט סביבו
ונדהם לגלות שמכל 100 הטירונים שהיו במסדרון לפני שהופיעו
הזוףלים, נותרו רק שניים.
הטירון השני שנותר בחיים אפילו לא נפגע. הוא עישן כעת סיגריה
והתבדח עם לוחמים אחדים בין גופות צהובות-כסופות של זוףלים.
אלכס השיב את מבטו מזורי, החייל האמיץ, אל הלוחם שטיפל בו. הוא
הנהן עם ראשו בתנועה עדינה. עדיין כאב לו, בעיקר כשהזיז את
ראשו, אך הוא בהחלט הרגיש שיפור. הוא יהיה בסדר.
"טוב," אמר החייל מיחידת הסיוע, "טירונים כבר לא תהיו, זה
בטוח. אתם תקבלו דרגה כמו כלום. לשרוד ככה התקפת פתע של לוחמי
זוףלי? כל הכבוד, חבר. יופי של ירי."
אלכס הודה לו בתנועת ראש קלה.

קול צחוק נשמע. אלכס הסיט את מבטו וגילה שמקור הצחוק הוא זורי
וחבריו החדשים מיחידת הסיוע. הם הצטלמו מחובקים עם גופות לוחמי
הזוףלי, והתחלפו בניהם. פעם זורי היה דוגמן הצילום, מחבק שני
חללים זוףלים ומוציא את לשונו. פעם היה זורי הצלם, ותפס בתמונה
מספר חיילים שההתמקמו לפני ערימה גדושה של גוויות
צהובות-כסופות. (את גוויות הטוראים החרוכות הם משכו לפינה אחרת
בחדר.) ופעם היה זורי רק צופה מבודח במעליליהם של הלוחמים.
אלכס חייך וחשב שזורי מצא חבר'ה כלבבו.

אלכס לא ידע מה שם לו החייל במקום הפגיעה, אבל הכאב בלחיו
השמאלית חלף בדרך פלא. יש להם ביחידת הסיוע הזאת נשק מיוחד. יש
להם תיק עזרה ראשונה מצוייד ביותר. אולי אני אבקש להתגייס
ליחידה הזאת?
לא, אמר לעצמו, אין סיכוי. אני לא זורי. אמנם שרדתי את הקרב
הראשון שלי, אך אני לא מתכוון להפוך את זה להרגל. הקרב הבודד
הזה הספיק לי היטב.

מי שנראה כמו חייל הסיוע הבכיר ביותר לא השתתף בהתבדחויות
ובצילומי הגופות. הוא עמד בצד והרהר במשהו עמוק בינו לבין
עצמו. לפתע אמר: "מוזר", בקול רם שגרם לכל הנוכחים לעצור את
עיסוקיהם ואת דיבורם.
כולם, כולל אלכס הפנו את מבטם לעבר הבכיר.
"אני לא מבין למה שמישהו ישלח לוחמי זוףלי לחדר של טירונים",
אמר, "זה מאוד חשוד בעיני."
"ועוד לוחמים רבים כל כך", הוסיף לאחר שתיקה קצרה שבה ניתן היה
לשמוע את הג'וקים בחדר, לו היו כאלה, "זה לא הגיוני שלוחמי
זוףלי יבצעו משימת התאבדות דווקא בבסיס טירונים. באולם הממשלה,
כן, בביתו של הנשיא, בוודאי, אבל בבסיס טירונים קטן? זה לא
מסתדר לי."
"אולי הייתה להם טעות בניווט?", אמר אלכס. מכל עבר חוררו אותו
מבטים מופתעים וכעוסים, מתיכים בו זעם ושנאה על שהוא, טירון
עלוב, העז לדבר ישירות אל המפקד.
"מה שמך, טירון?", שאל המפקד בקולו הפיקודי.
"אלכס"

"ידידנו הטירון אלכס", אמר המפקד, "ידידנו הטירון האמיץ אלכס,
אשר שרד מתקפה רצינית של לוחמי זוףלי, העלה כאן אפשרות
מעניינת."
המפקד עשה דבר מה שלא נהג לעשות, בוודאי לא כשהוא במדים. הוא
חייך אל אלכס.
"אולי הייתה להם טעות בניווט", המשיך בקול הפיקודי מטיל האימה,
מוודא שאם מישהו קלט בטעות את החיוך, שידע טוב מאוד שאין החיוך
הזה אומר שינוי כלשהו באישיות רבת המעלה של בעליו. "זהו,
אנשים, הגיון בריא. כזה שאני מצפה מכל אחד ואחד מכם."
הוא נתן מנה של מבט חודרני לכל אחד מחייליו.
"טעות בניווט. יש בהחלט מקום לבדוק את הטענה הזאת שהעלה הטירון
אלכס."
המפקד פנה לאחד החיילים שלו אשר עדיין רכן ליד גופה של לוחם
זוףלי. "אברהמי! תוכל לומר לי בבקשה מה מייחד את לוחמי
הזוףלי?"
אברהמי כמעט ואיבד את שיווי משקלו, מה שהיה גורם לו ליפול אל
תוך העיסה הצהובה שמילאה את הרצפה. "מה מייחד את הזוףלים,
המפקד?", אמר.
"כן, אברהמי. ספר לי מה מייחד אותם."
"יש להם זרוע שמחוברת לגוף והם יורים אש נוזלית המפקד."
"גם לרובוטים בגיזרת הצפון יש זרוע כזאת", אמר המפקד, "יש לך
עוד ניחוש אברהמי?"
"לא, המפקד."
"אולי מישהו אחר יודע מה מייחד את הלוחמים הזוףלים?", הוא פנה
אל חייל נוסף, "הראל? אולי אתה יודע?"
"הם מופיעים מתוך האוויר?", ניסה הראל את מזלו.
"הם - מופיעים - מתוך - האוויר!", קרא המפקד, מבטא כל מילה
בנפרד ומכניס בניהן מרווח גדול. "הם - מופיעים - מתוך -
האוויר!", אמר שוב. "נכון מאוד הראל!", הוסיף מייד. "הם באמת
מופיעים מתוך האוויר. וזאת בדיוק הסיבה שהם הגיעו לכאן בטעות.
אם חללית שלנו טועה בניווט היא תגיע נגיד לנטיפים א' במקום
לנטיפים ב'. אבל אצל החארות הכסופים האלה, טעות קטנה בניווט
יכולה להביא אותם לכל מקום ביקום המזויין. הם בטח תכננו לתקוף
ביעד אחר. או אפילו מין אחר. אולי הם טעו בכלל בפלאנטה? את
ההשערות נשאיר לפרופסורים."
אברהמי השתעל לתוך ידו.
המפקד פנה אל אלכס.
"מה עשיתם פה בכלל?", אמר, "תרגיל גוש?"
"כן."
"וואלה. זה תרגיל נורא מיושן. אני לא מאמין שעדיין משתמשים בו.
המפקד שלכם זה פרויק?"
"כן", אמר אלכס, "פרויק."
"היה פרויק", אמר אחד החיילים.
מפקד כוח הסיוע גיחך. "הנה אני רואה שם איזו גופה שמנה", אמר,
"זה הוא, נכון?"
"זה בלי הפרצוף?", שאל זורי.
"כן, השמן הזה עם הראש השחור המצומק."
זורי התקרב אל הגוויה, הסתכל עליה מקרוב ולבסוף אישר שזה אכן
מר פרויק.