אישה אחת עם ציפורניים אדומות תפסה לי את הזין ואמרה שהוא יפה
כשהוא עומד. ואני רציתי לכתוב כדי לדעת מה יש בי באותו הרגע.
אז לקחתי כסף מהשולחן, רכסתי את המכנסיים ויצאתי לקיוסק לקנות
גזוז. זה היה לילה חם מאוד. ארבעים וחמש מעלות. אולי ארבעים
ושש. אדים עלו ממדרכות האספלט. הגעתי לקיוסק והמוכר חייך לי
חיוך מזויף כזה ושאל מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו שממנו אני
רוצה גזוז. הוא נתן לי מהמקרר שמתחת לדלפק ורצה ממני שני מייל.
נתתי לו מטבע של חמש מייל. הוא תקע אותו לקופה וישב על הכיסא.
הסתכלתי עליו כמו על רוצח. אמרתי לו שהוא צריך לתת לי עודף
שלוש מייל ואם הוא לא יעשה את זה אני אחריב לו את המקום. הוא
צחק ואמר שמזמן לא שמע על מישהו שלוקח ככה את החוק לידיים כמו
שאני אמרתי שאני אעשה. הוא שאל אם אני רוצה במקום השלוש מייל
איזה כעכים או משהו. אמרתי לו שאת הכעכים הוא יכול לדחוף לתחת.
איפה שהשמש לא זורחת אף פעם. זה מילים ששמעתי פעם בטלוויזיה.
הוא אמר לי: "אתה קשוח, אה?" והלך להביא לי שלוש מייל מהקופה.
הוא זרק אותם על הדלפק והם ריקדו והסתובבו ברעש משקשק של מתכת.
"אתה בטח בנאדם שלא אוהב הומואים." אמרתי לו. "למה?" אמר. "אתה
הומו?"
"לא." אמרתי. אבל אמרתי לו שהוא נראה לי הומו שמנסה כל הזמן
להיאבק בנטייה הזו שלו. הוא תקע בי מבט מוזר ומשך את הכיסא
וישב עליו. "אני אספר לך משהו." אמר. הוא סיפר לי שהלך פעם
למסעדה וביקש משהו זול. "קפה ועוגה." אמרו לו. יש יותר זול?
שאל. "כן." אמרו לו. "קפה בלי עוגה. והכי זול כוס מים." הוא
הזמין קפה עם שני סוכר וביקש שהקפה יהיה בוץ. לפתע שתק. כלומר
עכשיו בקיוסק הוא פתאום שתק. "נו." אמרתי. חשבתי שיש איזו
פואנטה. הערכתי כנראה את הבנאדם יותר מדי. "זהו." אמר. "זהו
סיפור חיי." חשבתי שאין קשר בין חייו לסיפור אידיוטי זה. "תעשה
קקי." אמרתי לו. ואמרתי גם, "תאונן לזקנה." ו"תרד לזקנה." ו"לך
להזדיין עם זקנה." אבל הוא לא נעלב. הוא רק אמר פתאום שגם זקנה
הייתה פעם צעירה ולא צריך לזלזל בה רק בגלל שהיא כבר לא מושכת.
הוא אמר לי שגבר אמיתי צריך ללמוד דברים כאלה. "ואתה גבר
אמיתי?" שאלתי בבוז גלוי כמה שניתן. "גבר אמיתי לא מתגאה
בדברים." אמר לי. "אז אני לא יכול לענות לך." הבנתי שהוא חושב
שהוא גבר. אני די אינטילגנטי בשביל זה. פתאום נמאס לי ממנו.
אמרתי לו שילך לאכול בתחת והלכתי במורד הרחוב. "כשתהיה גבר,
תחזור." צעק אליי. זה כנראה כמו לקלל בשבילו. הייתי מסטול קצת
והרגשתי כזה חלול בראש כאילו אין בו הרבה פתאום. עם ההרגשה
הזאתי הלכתי ושתיתי במורד הרחוב וראיתי שם ילדה עם טייטס צמוד
כזה ארוך וחזיית סטרפלס עומדת בכביש כאילו היא זונה. אני חשבתי
באמת היא זונה. התקרבתי אליה ואמרתי לה אם היא מחכה למישהו פה
או שיש לה עניינים אחרים. היא תקעה בי עיניים פקחיות כאלה
וממזרתיות שהרגשתי פתאום כזה טיפש קצת לידה. "אני עובדת." אמרה
לי. ושאלה אותי אם אני רוצה להתפרק בין הירכיים שלה. שאלתי
אותה, "כמה?" והיא אמרה שלושים ושניים מייל. "זה לא קצת יקר?"
אמרתי. היא תקעה בי עיניים ואמרה, "למה יקר? היה לך ביותר זול?
אין יותר זול מזה. ואני עוד עשיתי הנחה למרות שאני זולה.
ועכשיו עם ההנחה זה יותר זול."
"למה עשית הנחה?" שאלתי. "אין מספיק עבודה?"
"לא בגלל זה." אמרה. "זה בגלל שאני די מחבבת אותך. אתה נראה
לי בחור חמוד לאללה. אז מה אתה אומר. רוצה דפיקה או לא?"
הסתכלתי אליה ופתאום הרגשתי איך לאט לאט הראש מתמלא לי בחזרה.
יכול להיות גירוי עושה לי את זה. זה לקח איזה עשר שניות כשאני
מסתכל עליה. היא הסתכלה בי חזרה במבט מוזר ואחרי העשר שניות
האלה שאלה אם עומד לי. "מה..." מלמלתי. "אני חושבת שעומד לך רק
ככה מלראות אותי אפילו די לבושה. אני צודקת או שאני צודקת? אתה
בהיכון?" לקח לי שתי שניות להתעשת קצת. שאלתי אותה אם יש לה
חבר. זה מהאינטואיציה שלי שככה הרגשתי שאני אוכל להתקרב אליה
נפשית. (לא. רוחנית. זה איגור מתקן אותי. סליחה, איגור. איגור
זה החבר השרירן שלי. חבר רגיל, לא במובן של הומואים. והוא כאן
כשאני כותב עכשיו. ובדיוק הוא צריך ללכת. אז) היא אמרה שאין לה
חבר. ולמה אני בכלל שואל אותה. ואולי אני רוצה להיות חבר שלה
כדי שאוכל לדפוק אותה כמעט כל הזמן ובחינם. זה גרם לי להרגיש
עצוב מה שהיא אמרה. פתאום הרגשתי את תחושת הבדידות שאני לא
אוהב. אמרתי לה שאני באמת מתעניין, ולא בגלל הקוס שלה. ורציתי
ללכת. פתאום אמרה לי לחכות רגע ואז שאלה אותי אם אני רוצה לבוא
אליה הביתה. פתאום אני נראה לה אדם נחמד. זה הבדידות שמדברת
מהגרון שלה כמו שדיברה מהגרון שלי. אמרתי בסדר והלכתי איתה
הביתה שלה. היא סיפרה לי שהיא לבד בעולם והיא די שמחה כזה שיש
מישהו שהיא יכולה לחלוק איתו את הפחדים שלה. פתאום רציתי לדעת
מה הגיל שלה אבל לא שאלתי, כי לא רציתי להרגיז אותה בטעות. היא
נראתה לי בת תשע-עשרה. עלינו במדרגות שבבית והיה בחדר המדרגות
ריח של פיפי. היינו צריכים לעלות בחושך כי האור לא דלק
במדרגות. היא אמרה לי ששכנה זקנה שברה פה רגל בלילה, אבל
לאף-אחד לא אכפת. פתאום כשהתקרבנו לדלת היא נהייתה שקטה כזאת,
והלכה יותר לאט. הבנתי שפתאום חשבה שאולי היא עושה מעשה נמהר
ואני אולי מסוכן. אולי אני אעלף אותה ואגנוב לה את כל הבית.
ואולי אאנוס אותה או משהו. אמרתי לה, "את לא צריכה לפחד ממני.
אני אפילו מפחד קצת ממך." האמת לא פחדתי, אבל אמרתי בכל זאת.
הומור. היא חייכה כאילו התפלאה איך קראתי את המחשבות שלה,
וראיתי שהיא נרגעה. היא פתחה את הדלת ונכנסנו לבית שהיה בו חדר
אחד ומטבח אחד ושירותים עם מקלחת משולב. ישר הבנתי שהשירותים
והמטבח אלה שתי הדלתות שראיתי. ישבנו על המיטה והיא הורידה לאט
את הנעליים והגרביים כאילו עבר עלייה יום קשה. קיוויתי ככה
שאולי פתאום תשים את כפות הרגליים בחיקי ותבקש מסז'. אבל זה לא
קרה. היא רק נשענה אחורה אל הכרית, ושיחררה אנחה ארוכה ארוכה
ש-לך תדע מאיפה היא נובעת. לכל אחד יש אנחה כזו וכל אחד מסיבות
שונות. אחרי הכול החיים זה עבודה. הבטתי אליה איך היא עוצמת את
העיניים וכאילו שוכחת שאני בחדר איתה. מרשה לעצמה להיסחף
בתחושה המתוקה של העייפות ששמורה רק לאנשים שעובדים ממש קשה.