"קר," לחשה הנערה לעצמה כשצפה במי הים הקרים; צמרמורת אחזה בה.
היא הייתה ערומה, ללא כל בד מתווך, רק היא - והים.
היא לא זכרה מי הייתה או מה היו מעשיה שם,
אך בתוכה חשה הרגשה מוכרת, היא כבר הייתה שם בעבר.

מבעד לאפלה ולאור הירח החלש, משך את מבטה גוף כהה,
בטוח ויציב. היא החלה לשחות לשם - גופה רעד - אך היא ניסתה
להרגיש את האומץ פועם בה. הגוף השחור נראה יותר ויותר יציב, על
אף שהגלים פגעו בו והעלימו אותו לסירוגין. כעת זיהתה אותו, היה
זה רציף עשוי מלוחות עץ שבחשיכה נראה שחור. הגאות גרמה לכך
שהגלים כמעט כיסו לגמרי את הרציף, וכשהתרוממה ונעמדה ברגליים
כושלות וקפואות על לוחות העץ, הביטה למטה אל כפות רגליה
המכוסות במי הים, וחשה כאילו היה בכוחה ללכת על פני המים.

משהו נע מתחת ללוחות העץ של הרציף. היא הרגישה תנועה, הלוחות
רעדו ופחד מן הלא-מודע אפף אותה. הנערה הביטה במים ובעזרתו של
אור הירח ראתה צל שחור עצום נע בתוך המים, ממש מתחתיה.
היא התכופפה, הכניסה את אצבעותיה ברווח שבין לוח עץ אחד לשני
ונאחזה בחוזקה. כשחשה בטוחה, קירבה את ראשה באיטיות אל המים
בכדי לתפוס מבט טוב יותר של מה שנמצא שם. משהו התפתל שם, משהו
שחי במים הרבה מאוד זמן. היא פחדה ממה שהסתתר, שנחבא - היא
פחדה ממה שאולי העירה, משהו נורא שחשה ששפיותה לא תוכל לעמוד
במראהו. במים השקטים היא ראתה דבר כלשהו שגדל יותר ויותר, ואז
היא זיהתה את זה. זאת הייתה עין גדולה, בערך בגודלו של גופה
השלם. האישון החד הצטמצם - הוא זיהה אותה. הנערה התרוממה
במהירות, מרגישה את הצמרמורת שאחזה בה, צמרמורת שהעבירה רעד
בכל גופה. היא שמעה רחש במים, והחלה להתרחק לאחור, לא בטוחה מה
עליה לעשות, כשפתאום אחד מלוחות העץ נשבר והיא ראתה חלק לא
ברור יוצא מבעדו. זה נראה כמו זנבו של נחש, אך הוא היה ארוך
וגדול יותר. הוא עלה באיטיות - כאילו בכדי לבדוק את השטח.
כשצעדה לאחור, מבטה קפוא על הדבר הנורא הזה, רגלה דרכה על לוח
עץ שבור. קול תדהמה חלוש יצא מפיה, כאשר הזרוע הנחשית פנתה
לכיוונה בחדות, ואז במהירות החלה להתקדם לעברה, חותכת את לוחות
העץ הרקובים כאילו היו נייר המצפה לגורל המספריים, מרסקות אותם
ומתקדמת במהירות לכיוון הנערה. היא צעקה ורצה מהר, נמצאת במרחק
של מטר ממסלול ההרס של הזרוע עד שהגיעה לאדמה הרטובה ומעדה
עליה. הזרוע נכנסה חזרה לתוך המים. בועות אוויר גדולות בעבעו
מתוך זירת הקרב המימית המכוסה בשברי עץ, והיא ידעה שמשהו עומד
לפרוץ משם, משהו מחריד שלא יותיר אותה בין החיים. הנערה זחלה
אחורה על הבוץ, לא מורידה את מבטה מן המים המבעבעים ואז זה יצא
- כמו עלי כותרת של פרח אדמוני אשר נפתחים בכדי לחשוף את מה
שמסתתר בפנים - כך פרץ היצור מתוך גלי הים. פיה ועיניה נפערו
אך היא עדיין לא יכלה להתיק את מבטה, גופה קפא, אך כשהדבר
העצום התרומם, מניח את רגלי העכביש הדקות שלו על האדמה, ניסתה
להתרחק ממנו ככל יכולתה, עדיין על ארבע גפיים, במהירות, רק
לברוח משם. הוא יאכל אותי, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה
בראשה, הוא יאכל אותי אפילו בלי להתאמץ. מבעד לחשיכה ראתה
לסירוגין משהו מפלצתי ועצום בגודלו, רואה חלק קטן ככל שהתקרב,
אור הירח לא גילה הרבה, אך מה שראתה הותיר אותה חיוורת. האדמה
רעדה, החול הרטוב נפער וממנו יצאו קירות מושלמים מבחינה
ארכיטקטונית, ירוקים מסותתים בשיש חלק, אך הם פרצו בשיפוע
אלכסוני, הם חסמו לה את המעבר. מעבר להם ראתה מזבח ובארבע
מפינותיו היו שלשלאות ברזל. הרגשה מוזרה אפפה אותה, האם גורלי
להיקשר כאן? היא לא ידעה להשיב. היא ניסתה לעקוף את הקיר, אך
עוד אחד פרץ, ואחריו יצאו מתוך החול המשתנה עוד קירות ירוקים
חלקים - היא הייתה לכודה. היצור הביט דרכה. הוא שלף את טפריו
החדים והשמיע קול נהמה מחריד. הנערה התחלחלה וגופה קפא שוב,
צמודה לאחד הקירות הירוקים ללא דרך להימלט; היצור דחף את עצמו
עם רגליו הארוכות, פער את פיו המלא בשיניים חדות כסכיני קצבים
וזינק לעברה, והיא באימתה האחרונה רק צרחה.

הוא התעורר משינת סיוטיו לפתע בחדרו, כשחש מעין רעד רגעי וקול
פח מתעקם. בחדר אשר בביתו הייתה חשכה מטרידה, וכשקם, חצי ישן,
בכדי להגיע לחדר אמבטיה ולשטוף את פניו, נתקע בקיר שלא היה
אמור להיות שם, קיר אשר חסם את הכניסה לחדר. לאחר מספר רגעים,
כשעיניו הצליחו להתרגל לחשכה, גילה שהוא כלל לא נמצא בביתו.
היחס בין מיקומה של המיטה לקירות החדר היה קטן וצפוף וכמעט לא
היה מקום לתמרן בכדי להגיע לחדר האמבטיה שהיה קטן עוד יותר
מכפי שזכר - חדר האמבטיה היה בכלל בקיר הצפוני שלא כמו בביתו,
וכשנכנס לשם הדליק אור ניאון קטן שהאיר את האריחים הכחולים
שלפי זכרונו מעולם לא היו בביתו, פתח את הברז והתיז מעט מים על
פניו. כשעשה זאת החל להיזכר כי הוא נמצא במקום מאוד רחוק מן
הבית. טלטול נוסף של הסערה וברק שהאיר לו את הדרך לחלון, גרמו
לו להפנים את העובדה כי הוא נמצא באמצע הים. אור הירח המועט
האיר קלושות את הקיר,  שם היה תלוי דף עם פירוט החדרים ומיקומו
בהם; הוא היה בתא מספר 'B81', על ספינת התענוגות 'קטרינה
הסוערת'.

איך הגיע לשם? זאת לא זכר ועניין זה ירד מסדר עדיפויותיו די
מהר, מאחר שכשעזב את התא והחל ללכת במסדרון הצר - ידיו שעונות
על הקירות משני צדדיו - כאב ראשו וכל רצונו היה לצאת החוצה
ולשאוף מעט אוויר. לאט לאט, קודם מעט לנשום ואחר-כך אוכל
לחשוב.
במסדרון המואר חלקית רצו אנשים ודחפו אותו מצד לצד כדי שייתן
להם לעבור, בעודם ממלמלים כאילו לעצמם בקול רם מילים לא
מובנות. ואז רעדה הספינה, כאילו חטפה מכה חזקה מצידה השמאלי,
האורות הבהבו לסירוגין ומיד אחריהם עוד רעש של פח הספינה
המתעקם כפלסטלינה ביד היוצר.

הוא מעד ונפל על בטנו. אשה אחת שעברה לידו כשרעדה הספינה נאחזה
בארון עזרה ראשונה, וכשנפלה נפתחו דלתותיו והתעופפו ממנו
קופסאות רבות של תרופות, תחבושות ופלסטרים. הספינה נטתה הצידה
ושאר הדברים מהארון נפלו על האשה המסכנה. זרמי מים מעטים החלו
לזרום במורד המסדרון. הספינה התייצבה לכמה רגעים, מה שאפשר לו
לקום ולהמשיך ללכת; לאן? זאת עדיין לא ידע - המראה של הספינה
עד כה לא עורר בו שום זכרון לגבי הימצאו או מעשיו כאן. האנשים
שעברו במסדרון פנו לכיוון הנגדי והוא החליט ללכת לכיוון ממנו
הם באו, להבין את פשר הדבר אשר מבריח אותם משם.
מה לכל הרוחות מתרחש בספינה הזאת?
לאחר מספר דקות של הליכה לאורך המסדרון, שנראה כאילו ימשיך
באורכו עד אינסוף, הגיע לבסוף לגרם מדרגות קצר. עוד מים זרמו
מהן והרטיבו את השטיח הכחול שריפד אותן. הוא נאחז במעקה בכדי
לא להחליק, ועלה כך עד לקצה המדרגות רק בכדי לגלות מסדרון ארוך
נוסף. האם אין סוף לספינה הזו? חשב.
דם היה מרוח על הקיר השמאלי, דם שנראה כמו צבע אדום שילדים
מרחו עם אצבעותיהם בכדי ליצור יצירת מופת ייחודית משלהם. מפלס
המים היה מעט גבוה יותר כאן והרטיב את קרסולי רגליו. האור היה
עמום ולכן לא שם לב שמעד על משהו רך יחסית. רעד נוסף, האור
העמום הבהב בשנית והוא ראה שזו גופת אדם ספוגה במים מהולים
בדם. האדם הזר שכב על בטנו, ידו מושטת קדימה כאילו להאחז
במשהו. כשעמעם האור שוב ראה שציפורניו שרטו את רצפת העץ, כאילו
ניסה להימלט ממשהו בעודו זוחל. מבט נוסף ברגלי האיש חשפו בפניו
את שבריהם, העצם יצאה מתוך הבשר; צמרמורת עברה בגופו ובמעלה
עמוד שדרתו. הוא רכן לבדוק את הדופק אך לא הצליח לזהות אותו
עקב הרעש ברקע של אנשים צועקים וממלמלים דברים לא ברורים.
אולי אני לא עושה את זה נכון?
הוא שמע צעדים מפכפכים במים לקראתו, שני אנשים רצו לכיוונו, אך
הם לא עצרו אלא עברו אותו ואת הגופה ששכבה לצידו כאילו הייתה
רהיט שגרתי וחסר משמעות מיוחדת. הוא התקדם הלאה, נאלץ לעזוב את
הגופה במקומה, תוהה על כך שכדאי שיחפש מישהו בעל סמכות שיוכל
לדאוג לטפל בה ולסדר לה קבורה הולמת. ככל שהתקדם, קולות האנשים
גברו, עד שהגיע לצומת T ובמסדרון בצד הימני ראה התקהלות של
אנשים, רצים ממקום למקום, יוצאים ונכנסים לחדרים לסירוגין,
אורזים את חפציהם האישיים לתוך מזוודות גדולות, בגדים נפלו
מידיהם אל תוך מפלס המים שכעת התקרב כמעט עד לברכיו. הוא ניגש
לאחד האנשים ושאל: "אתה יכול להגיד לי מה לכל הרוחות קורה
פה?"
האיש הביט בו - הביט דרכו, ומלמל: "לכל הרוחות לגמרי... את
הכל... חייב לארוז..." ואז רץ משם לכיוון אחד החדרים.
"הדבר הזה היה עצום!"
"מה אנחנו מתכוונים לעשות? מה אפשר בכלל לעשות?"
"אני חייבת לצאת מפה," אמרה מישהי, בפאניקה. היא אחזה בראשה,
עיניה דמעו, "אני חייבת לצאת... תנו לי לצאת... תנו לי לצאת
מכאן!" צעקה בבהלה ונעלמה במורד המסדרון, רגליה משאירות אדוות
גלים, כמו שובל פירורי לחם בכדי לא לאבד את הדרך הביתה.
"קמרון!" נשמעה צעקה חלושה. איש לא הסתובב. הוא הביט לאחור אך
לא ראה דבר. שוב נשמעה צעקה, קצת יותר חזקה, "קמרון!" ואחריה
התלווה ההמשך "... חכה לי!" הוא הביט שוב לאחור, תוהה מי הוא
הקמרון הזה, ולמה הוא לא עונה למי שדורש לראותו. מבעד להתקהלות
היה יכול לראות נערה מאוד צעירה רצה לקראתם, שיערה השחור
והרטוב נדבק למצחה והסתיר מחצית מפניה. ממה שהצליח לראות, תווי
פניה היו נאים אך ככל שהתקרבה עלה מספר גילה המשוער בעיניו
והיא נראתה יותר ויותר מרשימה. היא נעצרה מולו, והוא הסתכל
סביב כדי לעזור לה למצוא את הקמרון שהיא מחפשת, אך לא ידע כיצד
לזהותו. הוא התכוון לשאול אותה איך הוא נראה כשהיא הסתכלה
אליו, ישירות לעיניו ונאנחה: "קמרון, אני כל-כך שמחה שמצאתי
אותך... כמובן, שמחה עד כמה שניתן להיות שמחים במצב שכזה,
אבל... העיקר שחזרת לעצמך, נכון?" היא חייכה, חושפת את שיניה
הלבנות ללא רבב ומסיטה את שיערה הספוג ממצחה בהתנצלות מבוישת.
הוא הביט בה, מוקסם, ושכח כבר את כל טרדותיו. לא עניין אותו
עוד מה קורה לספינה, או מה הוא עושה עליה בכלל, או למה הבחורה
הצעירה הזאת טוענת שהיא מכירה אותו. כל מה שרצה היה להישאר
איתה עוד רגע אחר רגע ופשוט להביט בה; בפניה החיוורות המעוצבות
לתפארת כדמות מפוסלת בידיו של אמן אפל ומופנם. היא לבשה שמלה
מיושנת שחורה עם שרוולים שכבר לא היו מנופחים עוד עקב המים
שהרטיבו את מירב הבד. "בוא," היא תפסה בידו ומשכה אותו הרחק
מהאנשים, להמשך המסדרון, "אסור לבזבז אף רגע." הם עלו בעוד גרם
מדרגות, פתחו דלת והמים נשפכו עליהם; הם הגיעו לאולם רחב
שכנראה שימש כקזינו עם מכונות הימורים ושולחנות ירוקים שכעת
היו רטובים ומוזנחים - המים כעת הגיעו עד למותניהם. הוא פנה
אליה, עדיין מבולבל: "רגע, את יכולה להסביר לי מי את ואיך אני
קשור אלייך? לא שאני רומז שאני לא רוצה להיות קשור אלייך,
אבל..."
משהו נוסף הכה בספינה ללא רחמים.
הוא מעד ונאחז בה, "תסבירי לי מה קורה פה?"
האורות באולם עמעמו ויצרו כמו אווירה לאור נרות.
הם עמדו אחד מול השני באמצע האגם שנוצר, מביטים סביבם בדאגה
ואז חזרו להביט אחד בשני.
היא הביטה בו, "קמרון, אתה מתנהג מוזר," ועצרה לרגע, "אתה
הרגשת לא טוב והלכת לחדר ואז זה הופיע, ולא היית לידי ולא
הגעת, ואף אחד לא ראה אותך, אז נורא דאגתי וכשבאתי לאסוף אותך
כבר לא היית שם."
קמרון הביט בה ושאל, "ואת?"
האור עמעם חרישית בשטף חשמלי חלש, ואז סופית כבה לגמרי.
"אני בת'! אתה באמת לא זוכר?" היא הסיטה את שיערה מפניה
הקורנות. קמרון הביט בה, שבוי בקסמה, ואז לפתע הבין מי היא;
בת' הייתה הנערה המפוחדת בחלומו.
"אולי זה יזכיר לך," היא לחשה באוזנו.
בת' התקרבה יותר ויותר, שפתיה הארגמניות נפסקו,
היא עצמה את עיניה.

הקירות בצידם הימני נשברו ונפרצו פנימה; משהו חזק ריסק אותם
בעוצמה. קמרון ובת' הסתירו את פניהם משבבי העץ והזכוכית שהועפו
לכיוונם. היה שם משהו, מעבר לחלונות ההרוסים שנוצרו, משהו כהה
ועצום בגודלו. חלק ממנו, חלק שנראה תמנוני, גדול, רטוב ושחור
פרץ פנימה מבעד לחלון הפעור. קמרון מיד התקדם מלפני בת' בכדי
להגן עליה. הזרוע התמנונית הגדולה ליפפה את עצמה סביב אחד
משולחנות הקזינו הכבדים שצפו חלקית על המים, וכהרף עין משכה
אותו דרך החלונות רק בכדי למעוך, לקרוע ולשבור אותו לגזרים,
כאילו היה עשוי מנייר. בתחילה קמרון חשב שמדובר בתמנון ענק,
הזרועות התמנוניות פלשו לאולם בחודרניות הרסנית, מנסות להגיע
לקמרון שעמד לפני בת'. לאחר שהוא ובת' שחו אל הדלת שבקצה האולם
ובת' בלעה מים ונשנקה, התקרבה אליה במהירות הזרוע המסוקסת, אך
כשעמדה להכות היא לפתע עצרה כבמטה קסם, התרחקה מהם ובמהירות
יצאה מן החלון הפעור שנותר בקיר. כשהזרוע התמנונית עזבה, קמרון
ראה מראה מטריד שלא ידע כיצד לפרשו; הזרוע לא הייתה באמת של
תמנון גדול, אלא הייתה רק חלק קטן ואף מזערי המחובר למשהו
עצום, מאיים ומטריד אף יותר.

"מה קורה שם בחוץ? למה את לא מספרת לי?" דרש לדעת.
היא מחתה את הרטיבות והדמעות מפניה, "הו, אלוהים, הזוועה!"
הוא דחף אותה הצידה והתקדם באגם המים העכורים לקראת החור שנפרץ
בדופן הספינה. "לא, קמרון! חכה!" היא מיהרה אחריו וניסתה לתפוס
את ידו בכדי לעצרו.
"אני רוצה לראות! מה נמצא שם?!" הוא הגיע לחור שבקיר והביט
החוצה; תחילה קדימה, אל עבר הים הסוער, הגלים געשו ופגעו
בספינה. המקום בו הם עצמם עמדו היה גבוה הרבה יותר והמים הגיעו
לשם רק כשנטתה הספינה על צדה. קמרון הביט ימינה וראה את
המהלומות הקשות שספגה הספינה, חלקים שלמים ממנה היו מפורקים
לגמרי. הוא הביט למטה וראה גופות של אנשים שנפלו מן הרציף;
נסחפים בין הגלים.
בחיפושו אחר הדבר הנורא שרק לפני רגע כמעט חיסל את שניהם
יחדיו, הביט שמאלה וראה קצה של משהו שחור-ירקרק, אולי היה זה
חלק מהזרועות התמנוניות, אך המראה נמוג ממנו ונחבא מעבר לספינה
ולזווית הראייה המוגבלת שלו בהתחשב במקום בו עמד.
הוא חש כאילו מישהו [או משהו] משתעשע איתם.
בת' תפסה בזרועו ומשכה אותו אליה; הרחק מהמראות המדכאים.

"קמרון," היא נאנחה.
"מה זה הדבר הזה? זה כמעט הרג אותנו!"
"אני יודעת..." אמרה ולא הוסיפה עוד.
הוא הביט בה, כועס על האדישות שלה, אך במחשבה שנייה; אולי היא
בהלם. "בת', יש משהו שאני רוצה לעשות, מאוד רוצה."
היא בהתה בו בקודרנות, עיניה עצובות ורטובות.
"מה אתה כל-כך רוצה לעשות?" שאלה כמתוך אופוריה מלנכולית.
"אני רוצה לעלות לסיפון ולראות מה נמצא שם."
"אתה רוצה לעשות... מה?" היא התקשתה להבין.
"לעלות לסיפון", אמר והתחיל ללכת דרך המים לכיוון המדרגות.
"לעלות לסיפון? רגע, קמרון. חכה, רגע, אתה לא יכול לעלות
לסיפון," הבעת פניה הייתה מהורהרת.
"אבל אני עכשיו עולה לסיפון, הנה, תראי... אני עולה ואת לא
יכולה לעצור אותי."
"קמרון, חכה! חכה! אל תעלה לשם, אתה לא יודע..."
"מה אני לא יודע? את הרי ממילא לא מספרת לי כלום, אז הגיע הזמן
שאני אעלה ואגלה בעצמי." הבעתה המהורהרת של בת' נעלמה ובמקומה
הופיעה הבעת אימה צרופה. "קמרון, תקשיב לי, אתה לא חושב
בהיגיון. אתה לא יודע מה נמצא שם, ואם מה שקרה פה לפני רגע לא
הבהיר לך את זה עדיין..." הספינה קיבלה חבטה הגונה מצידה
השמאלי הנגדי לחור שנפער בקיר, מה שגרם לספינה לנטות על צידה
הפגוע; המים עוד רגע ייכנסו וישטפו את שניהם אל תוך הים הקפוא.
קמרון תפס את ידה של בת' ומשך אותה ככל שיכל במעלה המדרגות
מוצפות המים. הספינה המשיכה לנטות, והמים שהיו בפנים החלו
להתרוקן. כמעט כל מה שהיה באולם החל להישטף החוצה, כולל הנסיון
לכלול את שני האנשים שנאחזו במעקה המדרגות. המים נשפכו החוצה
בכוח שאיבה רב ולקחו איתם את שברי שולחנות ההימורים וכל שאר
החפצים שלא קובעו בברזל לרצפת המפלס של הספינה. הספינה המשיכה
לנטות על צידה. בת' שחררה את ידיה מהמעקה כשקמרון משך אותה
במעלה המדרגות. רוב המים יצאו מן החור, כך שהייתה פחות התנגדות
המאפשרת תנועה מהירה יותר למי שמנסה לחצות את האולם. המים יצאו
כבר לגמרי והותירו אחריהם שובל של הרס. לא נשאר כמעט דבר
באולם. קמרון הביט באימה ממקומו על המדרגה העליונה אל עבר החור
שבקיר; הספינה ממש נטתה והוא ראה את מפלס המים של האוקיינוס
מתקרב יותר ויותר לעברם. "מהר! חייבים לצאת מכאן," אמר ומשך
אותה אל מעבר לדלת שבקצה המדרגות. מבט חטוף לאחור חשף את המים
האינסופיים מתלכדים עם הספינה ובין רגע הם חדרו פנימה, מציפים
כל דבר שנמצא בדרכם. קמרון סגר את הדלת אחריהם ונעל אותה; מים
חדרו מתחת לדלת אל המסדרון בו הם עמדו; מים חדרו מחריצי הדלת
בצידיה; מים העיפו את הדלת מציריה וסערו לתוך המסדרון, גועשים
ומכלים הכל, רודפים אחרי קמרון ובת' במבוכי המסדרונות. הם
טיפסו במהירות במדרגות - למזלם הרע לא הייתה כאן דלת, זה היה
אולם גדול נוסף. גם כאן היה חור גדול בקיר אך מיקומו היה גבוה
יותר מהחור הקודם, כך שמים נוספים לא נכנסו. היה גם הרבה דם על
דפנות החור ועל לוחות העץ שהיוו פעם שלמות ומראה עתיק ויפהפה
לספינה; כעת הם היו קרועים ושסועים. המים פרצו מעל למדרגות
והציפו את האולם במהירות, אך עקב החור שבקיר ונטייתה של הספינה
על צידה; רוב המים זרמו החוצה דרך החור הגדול, שוטפים את הדם
ואת שבבי לוחות העץ המפורקים. מעל לדלת שבקצה האולם היה שלט
שעליו נכתב 'יציאה למפלס הסיפון'. הרצפה עליה עמדו הייתה
בזווית אלכסונית, והם כמעט החליקו לתוך הים. זרמי המים מן
האולם הקודם פגעו ברגליהם בחוזקה אך קמרון שאחז בבת' חיבק אותה
אליו ביד אחת, ובידו השנייה חיבק את המעקה. עוד מעט יגיע הרגע
המתאים, כשזרמי המים מעט ייחלשו. כעבור כמה רגעים משך קמרון
את בת' והם הצליחו לטפס על המדרגות; השטיח הכחול שליווה את
המדרגות היה ספוג לגמרי במים ונראה שחור. קמרון כבר ראה את אור
הירח מאיר את המדרגות, כמעט הגעתי, נאנח. מלמעלה נשמע פתאום
קול מטריד, מפלצתי ממש. הוא לא דיבר בשפה ברורה, והקול נשמע
מאוד לא אנושי. בת' התעוררה לחיים למשמע הקול וקמרון חש בעורם
של שניהם צמרמורות. "קמרון!" היא אמרה, "תעצור בבקשה... אתה לא
רוצה לראות מה נמצא שם למעלה, אתה לא רוצה לראות!"
"למה את לא נותנת לי לעלות? מה את מסתירה ממני?!" הוא כעס, אך
חש בתוכו גם אימה מציפה אותו. עמוק בפנים, הוא באמת לא רצה
לעלות, הוא לא רצה לראות מה נמצא שם; הוא רצה לקחת את בת' מחוץ
לספינה לאחת מסירות החילוץ ולברוח משם מבלי להביט לאחור.
אך הסקרנות שהרגה את החתול ופגעה ברצף חייה של פנדורה קוננה גם
בו, והוא היה מוכרח לעלות.

בתחילה, זכר שראה גופות, הרבה גופות. וביניהן הוא ראה אנשים
רצים, חלקם נסחפים בין הגלים שהכו בספינה אשר נטתה על צידה
הימני והקדמי; חלקה הקדמי היה שקוע במים.
הוא שמע צעקות, צרחות, קולות נפילה והתחמקות של בני-אדם,
כמוהו. הפחד צמרר את גופו עוד ללא הפסק. איש לבוש חליפה שחורה
רטובה לגמרי עם עניבה רץ לקראתו במהירות ותפס אותו בחולצתו
בחוזקה; הוא לחש תוך כדי בכי: "אל תתן לזה לקחת אותי...
בבקשה," ואז הוא נשנק ונמשך לאחור וקמרון ראה שהזרוע התמנונית
שאחזה באיש, משכה אותו גבוה מאוד למעלה, אל עבר צורה מעורפלת
ועצומה - מפלצתית. מה זה היה? מה נמצא שם? הוא לא היה בטוח;
בסיוטיו הנוראים ביותר הוא לא חלם על יצור שכזה מעולם, אך דבר
אחד ידע בבטחון; שחיי בת' וחייו שלו נמצאים בסכנה מיידית.
זה היה גוף אפל ירוק-שחור שנראה בחלקו מכני ובחלקו אורגני; גוף
מעוות ועצום שהתהדר בטרסות אימתיות ומתכתיות כהות לכל אורכו.
רגליו הכבירות השקועות במי האוקיינוס תמכו במשקלו הטיטאני.
היצור המפלצתי התנשא לגובה של כיותר מחמישה קילומטרים; פניו
נחבאות בערפילי האפלה. כל חלק מזרועותיו הלא התמנוניות היה
בגודל של ספינת התענוגות בשלמותה. מגופו הנורא התפתלו שוטונים
תמנוניים רבים; באחדים מהם נתקל קודם. זה לא היה תמנון גדול או
אפילו ענק; זאת הייתה מפלצת עצומה ומחרידה שאף סרט אימה מבין
הרבים שראה לא יכול היה להכין אותו לקראתה. המפלצת הרימה את
זרועותיה ושאגה בקול רועם ומחליא. המים מן האולם שמתחת לסיפון,
לאחר שמילאו את האולמות והמסדרונות, פרצו מבעד למדרגות והרטיבו
את רגליהם. הספינה נטתה שמאלה ומים רבים שטפו את המפלס העליון
שבה, לוקחים איתם אנשים רבים למצולות הים הקפוא. קמרון לקח את
ידה של בת' ומשך אותה לכיוון הצד האחורי של הספינה. כשהביט
לאחור ראה זרועות תמנוניות ירוקות-שחורות חוטפות את האנשים
החלשים במהירות ובמיומנות ולוקחות אותם גבוה למרומים. הצד
האחורי של הספינה היה באוויר, מכיוון שהצד הקדמי היה שקוע במים
והמשיך לשקוע ולהתמיד במשימתו. בצד האחורי קמרון היה מעט רחוק
יותר מן האימה, לא מספיק, אך די בכדי לנסות להכחיש את המתרחש
ולנסות לאתר את סירות ההצלה. בת' הייתה שרויה בהלם - היא לא
הפסיקה לבכות. הרבה אנשים התאספו בצד האחורי, אלה שניצלו עד
כה. מבין ההריסות של הספינה נותרו רק כתריסר סירות; אף אחד לא
דמיין לעצמו שאסון שכזה עלול להתרחש. קמרון לא ידע לזהות מי
מהאנשים הוא מצוות הספינה ומי הוא רק אדם פשוט אשר הגיע להפלגה
כמטרה להנאה. מעניין מי נהנה יותר, אנחנו או המפלצת. שערם
ובגדיהם היו ספוגים במים והם כולם נראו דומים ואומללים באותה
המידה. הספינה נטתה על צידה, דבר אשר הקשה על האנשים הלא
מיומנים לנסות ולהוריד את הסירות מספינת הבלהות ולהספיק לעלות
עליהן באותו הזמן. סירת הצלה אחת התהפכה עם כל עשרים האנשים
שהיו בתוכה; הם ניסו להפוך אותה בחזרה אך ללא הצלחה. סירה
נוספת נפלה למים ואנשים החלו לקפוץ לתוך הים הקפוא ולשחות
לכיוונה. האנשים שהצליחו לטפס עליה דחפו את אלה שניסו לטפס
מחשש שהם יהפכו את הסירה ואותם איתה. טירוף הקיף את קמרון, אך
באותם רגעים הזויים - הוא לא ידע עוד כי הטירוף נמצא שם כל-כך
קרוב ורק מצפה להלום בראשו עד כדי חוסר הכרה.

היצור הרים את אחד משוטוניו באיטיות כלפי מעלה, ואז בכובד רב
הנחית אותו על הים, כמאתיים מטרים מן הספינה. נשמע מעין
'ספלאש' רקוב ובוצי כשמתוך הים התרומם גל צונאמי גדול וגל הדף
שהטיח את הספינה על צידה הנטוי. יסודות הספינה המתכתיים התעקמו
ונשברו, מים פרצו פנימה לתוך חדרי המנועים ושטפו את המסדרונות
עם האנשים הנמלטים על חייהם. הספינה נחבטה עוד מגל ההדף ואנשים
הועפו ממנה והוטחו במבני המתכת שהיו פעם ארובות, חדריהם של
חובלי הספינה והחדר הנטוש שבו שכן בעבר הקפטן. כעת הכל נראה
כעיי חורבות; חורבן והרס ניכרו בכל מקום בו הביט קמרון, ונראה
היה שהוא יכול למצוא נחמה אך ורק בפניה של בת', אך כעת לא מצא
אותה. "בת'!" קרא בקול, והספינה שוב רעדה בעודו נתפס במעקה,
לצד מספר אנשים אחרים. חלק מסירות ההצלה היו הפוכות במים
ובני-האדם ניסו להופכן אך ללא הצלחה. המפלצת התרוממה בפתאומיות
מן המים והחלה לטפס על הספינה, גורמת לחלקים ממנה להישבר
ולשקוע עוד. שוטוניה התמנוניים התפתלו סביבה כיצורים אורגנים
עצמאיים, ככנפי מלאך תת-ימי מטריד מן הסודות הנסתרים והאפלים
של האוקיינוס. "בת'!" קרא קמרון בעודו מביט באימה הקרבה, גופו
קפא במקומו בעודו מביט מהופנט במפלצת הנוראה המתקרבת. "קמרון!"
הוא שמע לבסוף, ובעודו אוחז ושעון על המעקה החל לתור בעיניו
אחריה. ואז עיניו ראו אותה; הצד הקדמי של הספינה היה כבר לגמרי
בתוך המים, והצד האחורי התרומם מאוד גבוה למעלה, בת' הייתה
מתחת למעקה, כוח המשיכה משך אותה למטה אך עדיין נותרו מעט
כוחות בידיה העדינות. "חכי, אני אמשוך אותך". הוא ניסה לתפוס
את ידיה הקטנות אך היא הייתה מחוץ לטווח תפיסתו; רגליה מרחפות
מעל כשבע-מאות מטרים של גוף הספינה, מעל מי הים הקפואים. היצור
היה כבר בטווח של כחמש-מאות מטרים מהם. בעוד בת' מרחפת באוויר,
קמרון הצליח לתפוס את ידה. לידו אוחזים במעקה עוד כמה אנשים.
אדם אחד מלמל כל מיני מילים בשילוב של שפה יחסית מובנת ושפה
זרה שנשמעו כמו "אוג'-נורדות', ניאלטרסות', אל תתן להם לברוח.
העתיקים מחכים לציוויך..." הוא בלע רוק, כולו רועד והמשיך:
"ראליה קרובה, אם זה יפעל כמתוכנן... קת'ולהו פאטהגן. צופים
בנו מהעיר העתיק..." ואז הוא שם לב שקמרון מביט בו. "קמרון, אל
תעזוב!" קראה בת' ומשכה את תשומת לבו אליה. ואז המפלצת הכתה
בים משני צדדי הספינה בתיאום בעזרת שוטוניה התמנוניים וגרמה
להתרוממותם של שני גלי צונאמי נוספים. גל ההדף פגע בספינה
וזעזע את כל היושבים על חרטומה האחורי. חלק מהאנשים נפלו
וביניהם השתחררה ידה של בת' - היא צנחה לבדה וגמעה את כל המרחק
עד למטה, אך לפני שהספיקה לפגוע במים פרצו פנימה שני גלי
הצונאמי בסערה ושטפו אותה בעודה באוויר אל תוך הים; היא נבלעה
בתוכם כאילו הייתה חלק מהם, מאז ומתמיד.
קמרון הביט למטה בהלם, משם הביט בכף ידו וניסה לשחזר את מגעה
של בת' שהייתה שם רק לפני רגע. הוא הביט לשמאלו וראה נערה בעלת
שיער אדמוני רטוב מביטה למטה, דמעות זרמו מעיניה הירוקות.
המפלצת הייתה כבר ממש לידם, היא שילחה את שוטוניה הארוכים
והחזקים לעבר הספינה שעמדה כעת בצורה אנכית לים, חושפת את בטנה
החבולה והמוכה לעיני המפלצת. השוטונים התמנוניים פילחו את
הספינה וקרעו אותה לגזרים. קמרון הועף משם רכון על אותו חלק
אחורי שבותר מן הספינה על-ידי המפלצת - חלק קטן ששוסע משארית
הספינה. הוא חיבק את המעקה בכל כוחו, אל תעזוב, חזר על דבריה
של בת' שוב ושוב, כמו מנטרה לשינון כישוף אפל ושחור. כשנחת על
הים קפץ החלק עליו רכן על פני המים כמו אבן שטוחה שמשליכים
בקפיצות רבות על פני אגם שקט ורגוע. פיסת הספינה המשיכה לגלוש,
והוא חשב על הגלישה מהרי הקרפת'ים המושלגים, אך לבסוף הוא הועף
ממנה לתוך המים כשעלתה על שרטון. שביב תקווה זהר בתוכו, עליתי
על שרטון, האם זה אומר שהיבשה קרובה? המים היו קרים ואפלים
והוא חשש ממה שנמצא שם, לכן מיהר לצוף ולשחות למעלה, וחיפש אחר
הסלע בו פגע. כשאיתר אותו, טיפס עליו; הסלע היה משונן וכפות
ידיו ורגליו נחתכו, אך הוא מצא מקום על הסלע עם אצות ושם
התיישב והמתין; הוא לא ידע כמה זמן המתין ובהה במי הים, אך
כשהרים את מבטו ראה לצערו את שאריות הספינה העולות בלהבות.
כשמה, כן היא, סערה הספינה בלהבות התופת של הגלים. לאימתו גילה
כי המפלצת הושיטה את ידיה העצומות והרימה את שאריות הספינה,
ותוך רגע מעכה אותם ואת בני-האדם שעוד נותרו בגוף הספינה תחת
אצבעותיה הגרומות; קילוחים של דם זלגו למי האוקיינוס. ארבע
סירות הצלה הצליחו לחמוק מן הספינה, אך היצור גילה אותן. ידו
האחת תפסה קומץ אנשים מאחת הסירות, והרימה אותם גבוה אל עבר
הלא-נודע המטריד. כשאחת מסירות ההצלה ניסתה למשות מן המים
ניצולים, הרים היצור את אחת משוטוניו התמנוניים הנוראים בכדי
להכות בה, אך אז פתאום קפא לרגע ואז משך את זרועו התמנונית
חזרה אליו ובין רגע - צלל אל המים העמוקים והשחורים; חזרה אל
מצולות הים.

רק שלוש מסירות ההצלה שרדו, והניצולים שעליהן לא יכלו עדיין
לנשום לרווחה מכיוון שעקב גודלה העצום של המפלצת אשר שקעה
במעמקי המסתורין של הים - נוצרו מערבולות מים שגרמו לאנשים על
הסירות כמעט לאבד את שליטתם בהן, אך יחסית לאימה שחוו קודם,
הצליחו לשמור על קור רוח ונאבקו בגלים הסוערים. קמרון חשש
שהסירות לא יתקרבו אל המקום בו הוא עומד ולא יחלצו אותו משם
מאחר שהיה חשוך מאוד וגם שהסירות היו עלולות לעלות על הסלעים,
אך לאחר שהסירות הצליחו להינצל מן המערבולות, הופתע כשאחת
הסירות התקרבה אליו באיטיות לאחר שנופף וקרא להם בחוזקה והם
צירפו אותו אליהם; בת' לא הייתה ביניהם. כשישב שם, עטוף בשמיכה
חמה מבין רבות אותן הצליחו לחלץ הניצולים מן הספינה לפני
שנהרסה, תהה בקול כיצד איתרו אותו והתקרבו אל הסלעים למרות
החושך הנורא? הרי להבות הספינה שהיוו את מקור האור היחיד שראה
היו רחוקות מן המיקום בו עמד, אך כתשובה, הצביע אחד מן האנשים
שחתרו עם משוטי הספינה כלפי מקור אור חלוש אך נראה; זה היה
מגדלור.

הוא מצא את עצמו בוהה באור המגדלור המפלח את החשכה וזכרונותיו
הזכירו לו את בת', האור שחדר לחייו כשחש שלא ידע כיצד להיחלץ
ממקור החשכה, כיצד לשוב לעולם בני-האדם, לעולם השפיות; אך היא
עכשיו כבר לא כאן עוד. מבטה המיוסר הציף את ראשו, מבטה של בת'
לפני שנפלה למותה. אל תעזוב. אל תעזוב.
ככל שהתקרבו לחוף, המגדלור נראה יותר ויותר משונה, ופחות ופחות
דומה לאיך שמגדלור אמור להיראות. הוא עצם את עיניו. הרגשה
עכורה מילאה את גופו, הוא לא ידע לאן הם שטים; האם יהיה זה
חוף מבטחים? הסירה בה שטו הייתה האחרונה והרחוקה במיקומה מבין
השלוש, מאחר שהם אלה שבאו לאסוף אותו מן הסלעים. הוא שמע את
הגלים המתנפצים על הסלעים ועל החוף וידע שהם קרובים. כשפקח את
עיניו לקול צעקות מרוחקות, גילה כי שתי הסירות כבר הגיעו לחוף
ואילו הם בסירה הנוכחית עדיין שטים; המים היו קודרים והוא רצה
כבר להגיע ליבשה. בת', חשב ללא הרף. הוא ראה מבעד לרטיבות
בעיניו את הניצולים משתי הסירות הנותרות רצים מן הסירות אל
החוף, מרימים אנשים המכוסים בשמיכות ומניחים אותם על גבי החול.
הוא ראה עכשיו את המגדלור הרבה יותר בבירור; הוא נראה כמגדל
גבוה וחד, עשוי משיש ירקרק חלק ומלוטש. המגדלור החד בער בקצהו,
אור פרץ משם והוא אשר עזר להם להגיע לחוף, אך המגדלור וסביבתו
נראו נטושים, לפחות בחלק הזה של האי. האם לא אמורים להיות
אנשים שיתפעלו את המגדל הארור הזה? כיצד האור ממשיך לתפקד
ולמה?  זה היה נראה כאילו כוח כלשהו רצה שהם יגיעו לכאן, לאי
הזה; להוביל אותם דרך התופת, אך לאיזו מטרה? ולמה שמישהו יתאמץ
עד כדי כך?

הסירה של קמרון הגיעה לבסוף. אור הירח האיר מעט את החוף, אדוות
מועטות שטפו את החול הרך. כמה אנשים ירדו מן הסירה אל תוך המים
הקרירים ועזרו לאחרים לצאת. כשכף רגלו של קמרון נחתה על החוף
הוא חש חופשי; חופשי מן הים הנורא, ממה שמסתתר שם, אורב להם,
מחכה לרגע המתאים. זרועות תמנוניות כנחשים ארוכים פרצו מן
המים, התפתלו והחלו לתפוס חלק מהאנשים ברגליהם, מתעלמות
מזעקותיהם ומושכות אותם חזרה אל תוך הים השחור והנורא. הוא
ניער את ראשו, כמו בנסיון לנער את הדמיון הפורה מתוך מחשבותיו,
והאנשים חזרו למיקומם הקודם. השמיכה הייתה עדיין מכוסה סביבו
כשניגשה אליו הנערה האדמונית שהייתה לידו כשבת' נפלה אל מותה.
"אתה קמרון, נכון?" שאלה בשקט. היא הניחה את אצבעותיה הארוכות
על זרועו - שעל אף כל מה שעבר עליהם, עדיין נראו מטופחות
להפליא וקמרון תהה כיצד בכלל הצליחה להינצל?
"כן, למה את שואלת?" הוא הביט לתוך עיניה וגילה בהן יופי
אקזוטי; הן היו סגולות כחולות, כצבע גלי הים הסוערים בעת
השקיעה - או לפחות כך הסיק מאור הירח המינימלי שהוענק להם.
חתכים עיטרו את פניה, את זרועותיה ואת גופה; חולצתה הייתה
ספוגה בדם ובעיקר הצטבר הדם בבטנה.

פניה היו מנומשות ואפה הסולד ניכר כשלמות מוחלטת.
"רציתי לומר לך משהו חשוב והוא בנוגע לנערה שאחזת את ידה כמה
רגעים לפני שנפלה בין הגלים."
"בת'?" שאל, הוא חש פיסות של תקווה בוערות בחזהו. הנערה הנהנה
בראשה והמשיכה לדבר בשלווה. "כששטנו הרחק מהספינה הטובעת
ומהאימה הנוראה, כשהגענו למרחק בטוח (למרות שגם שם לא יכולנו
לחוש לגמרי בטוחים) ראינו אותה בין גלי הים; השמלה שלה התנפחה
והאוויר שהתמלא בה החזיק אותה כמצוף על פני המים. איתרנו אותה
ומשינו אותה מן הים אלינו, לסירת ההצלה." קמרון חשש מלגעת
בנערה היפה שמא יפגע בה כפי שכמעט קיפח את חייה של בת'. "היא
נמצאת שם, ליד הסירה השנייה," הצביעה לכיוון, "ניסינו לכסות
אותה בשמיכות שמצאנו בסירות אבל היא עדיין רועדת מקור," אמרה
וקמרון הרגיש שהיא מנסה להיות רגישה מספיק אך לא ידעה כיצד
לעשות זאת בצורה אמינה. "היא הייתה הרבה זמן במים," הם התקדמו
לקראת המקום בו בת' הייתה והנערה האדמונית ניסתה להסביר,
"אנחנו לא יודעים איך לעזור לה יותר מזה, אף אחד מאיתנו לא
רופא או משהו שמבין מספיק במקרים של היפותרמיה." קמרון ראה את
בת' כעת, היא שכבה על האדמה מתחת לשמיכה, וכל גופה היה מכוסה
בשמיכות נוספות שנועדו לחמם את גופה הקר אך זה לא נראה כאילו
זה עבד, ולבת' היה קר מאוד. הוא ראה אנשים עומדים סביבה עם
מבטים מודאגים; הניצולים המיוסרים מספינת הסיוטים. "אני אשאיר
אתכם לבד עכשיו," התנצלה, "אני אהיה שם אם תרצה לדבר, קוראים
לי אוונג'לין, אם תהית," היא חייכה וגרמה לו להרגיש תחושה
משונה אך נעימה.
כשאוונג'לין פנתה הצידה משם, התכופף קמרון ובעדינות נגע בכף
ידה של בת', היא הייתה כחולה ומאוד קרה. שיניה רעדו ודמעות
ירדו מעיניה. "בת', את ערה?" הוא שאל, מכיוון שלא ידע מה עוד
יוכל לשאול. היא פתחה את עיניה באיטיות, היא הייתה תשושה
מהתמודדות עם הקור. "אוו, קמרון... קר לי..."
"אני רואה," השיב, "אני רק שמח שאת חיה".
"לפעמים... אני לא כל-כך..." אמרה ברעד.
"אוי, אל תגידי את זה! את בסדר, באמת, זה לא כל-כך נורא."
צריך לתת לה תקווה, אנחנו לא יכולים לדעת אם היא תשרוד את זה
בלי עזרה רפואית. "אתה ב... ב... באמת חושב... כך?"
"באמת," אל תעזוב, אמרת לי ואכזבתי אותך, אני לא אאכזב אותך
שוב. היא חייכה, ואז באיטיות נעצמו עיניה.
"אוונג'לין! היא... היא הפסיקה לדבר ועצמה את העיניים, את
יכולה לבדוק שהיא בסדר?"
הנערה האדמונית מיהרה לעברו, היא שמה את אצבעותיה על צווארה,
ואז קירבה את אוזנה לחזה של בת', רק כדי לוודא. למה אני לא
חשבתי על זה. "זה בסדר, יש לה דופק, היא פשוט איבדה את ההכרה,
וזה עלול לקרות כך עוד בהמשך."
"הו, תודה, זה מעודד."
"אני מצטערת, אבל אני רק מנסה להכין אותך לגבי העתיד לבוא, היא
במצב קריטי כעת ואני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לה,
כעת צריך רק להיות חזקים בשבילה."
"את צודקת, סליחה על הציניות של לפני רגע," הוא חייך חיוך נבוך
לעברה והיא צחקה. "אוקיי, אני בדיוק עוברת על הציוד שהגיע
איתנו בסירות ההצלה כדי לדעת באיזה מצב אנחנו בדיוק, תרצה
להצטרף אליי ולעזור?"
"כמובן," הוא שמח על כל רגע בו יוכל הוא עוד לבלות במחיצתה.

"היי אווה, מצאתי עוד כמה פנסים - הם היו מתחת לאיזו מגירת
חבויה בסירה השלישית."
"תודה פיליפ," היא חייכה אל האיש.
"פיליפ? אווה?", אמר קמרון לאוונג'לין, "אנחנו בקושי נמצאים
חצי שעה באי וכבר הספקת להכיר חברים?"
"אנשים נוטים לומר שאני די כריזמטית, לא תסכים?"
"בוודאי, אבל..."
"אבל אל תנזוף בי," היא הביטה בו בחצי-חיוך, "הזמנתי אותך
לעזור לי כדי שתנעים לי את הזמן, כדי שתרחיק ממני את המחשבות
על... על מה שקרה לנו קודם."
"מה שקרה קודם, אני אפילו לא מסוגל להעלות בדעתי את הדבר, זה
נס ששרדנו."
"אני לא מאמינה בניסים," היא הרימה את ראשה, "בטוח שישנה סיבה
לכך."
"אז איך את מסבירה את זה ששנינו ניצלנו? שנינו היינו אחד ליד
השני כשה... דבר הזה קרע את הספינה לגזרים". היא נאנחה, "אני
ראיתי אותך עף מהספינה ובאמת שקיוויתי שתינצל איכשהו, על אף
אותו האחד שניצל בצורה מסתורית וחסרת הגיון, אבל ממה שסיפרת לי
- היה לך ממש הרבה מזל," היא הביטה בו עם עיניה הבוערות, "אבל
חכה ותשמע את אשר קרה לי."

גבר צעיר החזיק את ידה של נערה צעירה בחוזקה; הוא רכן על
העמודים, והיא לעומתו נתלתה רק בעזרת ידו האחת באוויר כשמתחתיה
הים האפל והנורא. אוונג'לין יכלה רק בקושי לשמוע על מה הם
מדברים.
היא רצתה לעזור לבחור להרים את הנערה, אך כשהביטה בגופו
המפלצתי של היצור המתקרב אליהם - קפא גופה לגמרי. לידם רכן על
המעקה של הספינה העומדת אנכית למים - אדם מבוגר, הוא מלמל כל
מיני דברים מוזרים אך מסקרנים: "אל תתן להם לברוח. העתיקים
מחכים לציוויך..." הוא עצר ואז המשיך, "ראליה קרובה, אם זה
יפעל כמתוכנן," הוא עצר בכדי לבלוע רוק ואמר, "... קת'ולהו
פאטהגן, צופים בנו מהעיר העתיק...", הנערה אמרה משהו לגבר
הצעיר והסיחה את דעתו, אך אוונג'לין המשיכה להקשיב, "הם לא
מבינים, אבל אני מבין. בשם יוג-אורדות', יוג-סות'ות'. תחסל את
כולם כל עוד אתה יכול, הם שלך כעת, חסל את כולם!" שני גלי
צונאמי גדולים מאוד שנוצרו עקב חבטתו של היצור במים כמעט הגיעו
אליהם. הנערה איבדה את אחיזתו והחלה בנפילה המהירה אל עבר
האפלה התת-ימית כשהגבר הנאה רכן קדימה בבלבול, מביט כלא מאמין
בגלי הצונאמי השוטפים את הנערה בעודה באוויר. אוונג'לין הביטה
בו וחשה עצבות נוראה. כיצד הגיעו למצב הזה בכלל? ומה היא עשתה
שזה מגיע לה? היא הרגישה רטיבות על זרועה וגילתה שהיא בוכה.
היא הביטה בתדהמה באדם המבוגר, ואז בבחור שוב ואז הוא נעלם,
הכל נעלם והיא הייתה באוויר. היא הועפה באוויר וכעת החלה
ליפול, ממש כמו הנערה שלפני רגע הייתה ממש לידה. היא עצמה את
עיניה כדי שלא תביט במותה, אך היא לא פגעה במים, היא הרגישה את
האוויר פוגע בה מהכיוון ההפוך! סביב ידיה וגופה חשה במשהו
מחוספס ולא נעים. היא חשה בחילה כשהבינה מה זה היה ולאחר כמה
שניות אזרה אומץ ופתחה את עיניה. היא הייתה בגובה של כשתי
קילומטרים מעל שרידי הספינה, הרוח נשבה בשיערה, מי המלח שהותזו
עליה גרמו לתחושת בערה בשריטות המדממות שבפניה וגופה. היא חשה
את האחיזה בה מתהדקת, וכשהביטה במה שאוחז בה, חזרה תחושת
הבחילה הנוראה. זאת הייתה הזרוע התמנונית הירוקה-שחורה. היא
אחזה בה בחוזקה ואוונג'לין ראתה את ההיקף העצום של הזרוע
ובחלקה הפנימי ראתה לאורך כל הזרועות מעין עיגולים אורגניים
גדולים שנעו כפונדקאים מבחילים ומהם שמעה קול שאיבה ומציצה
מחליא. לקח לה רגע די קצר להבין שאותם עיגולים הם גם אלה
שנמצאים על הזרוע, שאוחזים בה ומוצצים את דמה ממש ברגעים אלה.
היא צרחה וניסתה להשתחרר אבל הזרוע הייתה חזקה ממנה, חזקה ממנה
ברמות שלא תהיה מסוגלת אי-פעם לקלוט או להבין. היא ראתה עוד
זרועות שאחזו באנשים אחרים; זרוע אחת אחזה ברגליו של אדם התלוי
באוויר ולעזרתה נחלצה זרוע שנייה שתפסה בו וקרעה אותו לשניים,
דמו טפטף אל העיגולים היונקים ואל הים השחור. אנשים רבים הועלו
למעלה והזרוע חזרה ריקה רק כדי להרים עוד מהם. אחת מהזרועות
אחזה את האיש המבוגר שראתה לידה, כנראה שתפסה גם אותו באוויר.
אוונג'לין לא ידעה מה לחשוב, אם הוא אחראי לכל זה, מדוע תפסה
אותו הזרוע? היא הביטה בו וראתה שהוא מחייך, חיוכו היה חולני,
כאילו שנהנה מכל מה שראה וקרה, כאילו שהאמין שיש לו שליטה
במצב; ואז הזרוע שאחזה בו עלתה מעלה אל האפלה. הזרוע המכאיבה
שאחזה באוונג'לין החלה להתרומם, והיא מצאה את עצמה שוב בוכה
בחוסר-אונים. ואז ראתה משהו שהפיח בה תקווה; על גופה של המפלצת
נותרו שרידים של משהו והמחשבה שעלתה בראשה הייתה שאלו שרידי
ספינות שנצמדו לגופה המפלצתי כשעלתה מן הקרקעית. במאמץ רב היא
הצליחה להוציא את ידה מן האחיזה, אך ככל שניסתה לא הצליחה
לשחרר יותר מזה. הזרוע המשיכה לעלות והיא הושיטה את ידה, מנסה
להגיע למשהו, לגעת, לאחוז, ומשהו נתפס. היא ראתה שזה קרש עץ דק
אבל חד בקצהו. הזרוע הפסיקה לעלות, ואוונג'לין כמעט ושמטה את
הקרש כשהביטה בעין עצומה וסקרנית, כחולה-סגולה.
המראה נחקק בעיניה שלה, פיה המפלצתי הענק ומלא השוטונים נפער
והיא ראתה שרידי גופות והרבה דם מבין השיניים הרבות והארוכות.
בטנה צרבה כשהעיגולים קרעו את עורה - אסור היה לה לבזבז אף לא
רגע אחד; היא תקעה את חוד הקרש לתוך אחד מן העיגולים מוצצי הדם
והם כתגובה שחררו מאחיזתם בקול צווחה. היא נפלה כמה מטרים על
זרוע אחרת, וזו החלה לנוע מהר. אוונג'לין קפצה מזרוע זו לאחרת
ואז החליקה ונפלה לתוך שקע ירקרק ומלא טחב שהיה חלק מהעור
החיצוני של היצור העצום. האדרנלין זרם בגופה והיא הביטה למטה
לגלות שהיא רחוקה במרחק של קילומטר מן המים. זרוע תמנונית אחת
החלה לרדת למטה ואוונג'לין, בעודה אוחזת בקרש, קפצה כמטר קדימה
ונתלתה על אחד מקשקשיה של הזרוע. היא תקעה את הקרש באחד
העיגולים וזה בתגובה צווח והשפריץ מהדם שאגר. הזרוע, שכנראה
חשה את הדקירה הקלה כפי שאנשים מרגישים דקירת סיכה באצבעם,
ירדה במהירות לתוך הים עם אוונג'לין ביחד איתה. הם חדרו לתוך
המים הקפואים ואוונג'לין ניסתה להשתחרר; היא תקעה את הקרש שוב
ושוב בעיגולים האורגנים והם בתגובה פלטו דם ובועות אוויר ואז
הזרוע עלתה והותירה אותה שם לבד, במים.
האופוריה עקב השתחררותה כבר עזבה אותה כששמטה את הקרש ושחתה
מהר אל הקו שמחבר בין המים לאוויר. היא לא רצתה להישאר עוד
במים העכורים ופחדה ממה שמסתתר שם. היה לה קר כל-כך, היא הייתה
לבושה רק במכנסים רעועות ובגופיה לבנה קרועה, בטנה דיממה
והמליחות שבים המשיכה להבעיר בכאב את פצעיה. אוונג'לין ניסתה
לצעוק, אך מיתרי קולה הכאיבו לה, והיא חיפשה משהו לטפס עליו.
היא מצאה שבר מתכת קפוא וחלק מהספינה, וניסתה לטפס עליו אך הוא
התהפך שוב ושוב. היא הביטה לאחור ועדיין ראתה קיר עצום וירוק
שהיה המפלצת. במהירות החלה לשחות רחוק ממנו, רחוק יותר ויותר
ככל שידיה החלשות הותירו לה ואז ראשה פגע במשהו. היא התרחקה
בפחד לאחור, אוחזת בראשה וגילתה פנס אשר האיר את פניה וחיוכים
עצובים של ניצולים על סירת הצלה שהחלו למשות אותה מן המים
הקפואים ולעטוף אותה בשמיכות חמות ונעימות.

"ואוו", אמר קמרון בהשתאות והביט בפניה הפצועות. אך כעת ראה
מבעדם יופי קסום ואומץ ראוי להערכה. הוא חש אשמה על כך שבת'
שוכבת מחוסרת הכרה בעוד הוא מדבר עם היפהפיה הנועזת והאמיצה
המכונה אוונג'לין. עוד הוא חש אשמה על התמכרותו וחולשתו ליופי,
ועל כך שרגשותיו הועברו בחלקם כה מהר מבת' המסכנה והמיוסרת
לאוונג'לין הכריזמטית והכובשת. הוא הקשיב לדבריה בקשב רב,
והתפעל מכל אשר אמרה, אך דבר אחד הטריד אותו. "אמרת אודות אחד
שגם כן ניצל בצורה מסתורית ואף חסרת הגיון."
"כן, זה באמת נורא מוזר," אמרה, "זה היה האדם לבוש בבגדים
לבנים-אפורים, אותו אחד שישב לידנו ואמר את אשר אמר. הדברים
שאמר מאוד הפחידו אותי, אני עוד מרגישה את הצמרמורת הזאת רק
מלחשוב על זה, על אף שהזכרון מעומעם. אתה חושב שהיה לו קשר למה
שקרה? כי אני חושבת שכן, מאוד חושבת אפילו. לא יכולה להסביר את
זה, אבל זאת התחושה שלי. אך עם זאת, אחרי הטירוף שקדם לעכשיו,
סביר יהיה להניח שהתחושות שלי ובכלל של כולנו כבר די
משובשות."
"אבל כשהגעתי לחוף," אמר קמרון, "לא ראיתי אותו בכלל... את
בטוחה שראית אותו?"
"כן, כמובן שאני בטוחה, הוא היה בסירת ההצלה השנייה - ראיתי
אותו בבירור, אבל עכשיו אני כבר לא רואה אותו," היא הביטה
סביב, אבל היה חשוך מדי. "אני אשאל אם מישהו ראה אותו, כי
ראיתי אותו יורד מהסירה, אני כמעט בטוחה. והדבר הכי מוזר הוא
שכשהזרוע תפסה גם אותו באוויר, היא עלתה למעלה ולא חזרה! הוא
אמור להיות מת, ועצם זה שניצל מרגיש לי מאוד מוזר, הוא לא היה
אמור להינצל, הזרוע תפסה אותו על אף שאולי היה לו חלק בזה, האם
זה אומר שהוא חף מפשע?"
"חף מפשע עד שלא תוכח אשמתו," אמר לה קמרון, ואז חייך, "תמיד
רציתי להגיד את זה."

היא סיימה לספור והכריזה בפני קמרון: "יש לנו שישה פנסים, עשר
שמיכות, תריסר קופסאות שימורים. דיברתי מקודם עם כמה מהאנשים
כאן וחשבנו שכאשר יגלו שלא הגענו ליעד אליו שטה הספינה, יתחילו
לחפש אחרינו, אבל אולי כדאי שלא נשב בחיבוק ידיים ונחפש אחרי
חיים כלשהם באי הזה. אין לנו מושג לאן הגענו, ולמה דווקא אנחנו
שרדנו, אבל אני מקווה שהכל יתבהר עם הזמן. למרות הערפל הכבד על
האי והחשכה שאופפת אותנו, החלטנו שכדאי שנתקדם קודם אל עבר
המגדלור, הרי הוא מקור האור היחיד כאן מלבד הירח וצריכים להיות
שם אנשים כדי לתפעל אותו," ארשת פניה נראתה אומללה, "חייבים
להיות שם אנשים, נכון?"

"נשאיר ארבעה פנסים לשאר האנשים שיחכו לנו כאן, ואנו ניקח את
השניים הנותרים איתנו", אמרה אוונג'לין לקבוצה שכללה שלושה
גברים כולל קמרון ונערה אחת שהייתה היא עצמה.
אחד מהגברים, אדם בשם סטראטון, בעל כתפיים רחבות וזרועות
שריריות, אשר לא היה גבוה במיוחד והבעת פניו הייתה כשל אדם
שיודע הרבה אך חולק עם סביבתו מעט, לקח פנס אחד והוחלט ללא
מילים שהוא יהיה זה שיעמוד בראש הקבוצה האמיצה. קצת לידו עמד
הגבר השני שלא היה קמרון, שמו היה פרוסט; שיערו היה בגוון
חיוור שנראה יותר לבן מאשר כל צבע צהבהב אחר. אחריו עמד קמרון
ולידו, קצת מאחוריו, הייתה אוונג'לין במאסף, גם היא אחזה בפנס.
הם עמדו לרגע והביטו קדימה, אל תוך הערפל הכבד, ואז סטראטון
חדר פנימה והשאר אחריו. הערפל היה סמיך, הייתה הרגשה של חנק
בתחילה, אבל כשעבר הזמן הם התרגלו. הם חשו טיפות של לחות
קרירה; ההרגשה הייתה נעימה, קמרון ואוונג'לין אהבו את הקור,
ואילו השאר לא התלוננו. הרגשתם הייתה כאילו הם הולכים בתוך ענן
אפלולי, הפנס רק האיר למרחק של כמטר לפניהם אבל הם הביטו
למעלה, אל האור היוצא מן המגדלור שעל הגבעה; אור מיוחד שדרך
הערפל נראה כאילו הוא נשרף בלהבות האימה שחלחלה עמוק לתוכם.
ככל שהתקדמו וטיפסו במעלה ההר, המבנה המאיים שהיה המגדלור נראה
גדול יותר ויותר. באזור זה הערפל דעך, מכיוון שהם טיפסו על הר
בינוני בגובהו, שכוסה בגוונים ירוקים כהים של צמחיה עבותה.
לבסוף, הם ראו את המגדלור לפניהם, הוא נראה מעט כמו הבנייה
הגותית הישנה, אך לא נראה כאילו שימש לבני-אדם כלל; לא הייתה
דלת, כי אם חור גדול בצורת שלושה-רבעים של מעוין שיכלו לעבור
בו יצורים גדולים יותר מבני האדם המוכרים להם. המגדלור טיפס
לגובה מכובד, הוא היה עשוי משיש ירוק-כהה חלק ומלוטש בצורה
מושלמת שלא נראתה כמעשה אדם, והיה חד בקצהו. רחש קל בשיחים
שלידם, הפנס של סטראטון פנה ימינה וקלט תנועה קלה מאחורי השיח
הגדול. הם עצרו את נשימתם וקפאו לכמה דקות של שקט מוחלט, ואז
כשהחליטו ביניהם שוודאי הייתה זו רק הרוח, נכנסו פנימה לתוך
המגדלור המוזר. הייתה חשיכה כמעט מוחלטת, מאחר שכשהביטו למעלה
ראו מעט אור פורץ מבין האריחים.
אוונג'לין האירה בפנסה את הקרקעית - היו שם מדרגות רחבות
שנחצבו באבן ירוקה והתפתלו בעיקולים עד למעלה המגדלור. הם החלו
לטפס, צעדיהם משאירים סימנים על האבק והטחב שהצטברו על המדרגות
מחוסר שימוש. קול צעדיהם הדהד בחלל הריק של המגדלור, קול שלא
נשמע כבר הרבה זמן, זמן עתיק ביותר. הם בחנו את הקירות, שהיו
מעוטרים באיורים מפורטים אודות מלחמה כלשהי שהתרחשה בתקופת זמן
רחוקה ביותר, היו מסומנים תאריכים שאנשי הקבוצה לא יכלו לזהות.
עוד הם מטפסים באיטיות ובוחנים את רצף העלילה, מעד סטראטון
ובאינסטינקט אחז בו פרוסט ועצר את הדרדרותם העתידית של כל חברי
הקבוצה כלבני דומינו רועדים במורד המדרגות. כשסטראטון התייצב
הוא הביט בקבוצה מבעד לחושך ולחש: "גופה."
פנסו ופנסה של אוונג'לין האירו את שלד היצור המסכן שהצליח
להגיע עד לפה ובכך קיפח את חייו. הם התכופפו בכדי לבחון אותו
וגילו שעצמותיו היו דומות לעצמות אדם, אך הם הבינו מדוע לא
זיהו אותו מיד כאדם; גופו הושחת, עצמותיו - מבעד לאפר של בגדים
- היו שבורות לכמה חלקים, כאילו נקרעו מגופו, ואת גולגולתו
מצאו במרחק של כמטר משאר הגוף השכוב בעקימות על שתי מדרגות,
מרוסקת לחלוטין. בכף ידו השמאלית אחז בחרב שבורה וחלק מהזרוע
הימנית שלו הייתה חסרה. הם יכלו רק לדמיין מה באמת קרה כאן, מה
באמת התרחש, ולאן פניהם מועדות. הם דנו בשקט - האם כדאי להמשיך
מפה - ופה אחד, הם החליטו ללכת על זה. בעדינות, בעוד שהם עברו
מעל גופתו המרוטשת - אוונג'לין אחזה את זרועו של קמרון - וכל
הקבוצה הביטו בה באור הפנס הקלוש, ומלמלו בלבם דברי כבוד
ויראה.
הדרך מעלה עוד הייתה ארוכה, והם הביטו בסיפור החרוט לפניהם,
חלקו נכתב בלטינית עתיקה שאוונג'לין אלתרה והצליחה לתרגם להם:
הסיפור תיאר גזע של בני-אדם שחיו פה לפני זמן כה רב - בסדר
גודל של כמה אלפי שנים. כדרך השבטים העתיקים, הם הקריבו
קורבנות לאלים עצומים ששמרו והגנו עליהם, אלים שגרו עמוק באדמה
ועמוק בים. מדי תקופת זמן הם היו קושרים נערה בתולה למזבח אבן
ליד פתח הקבר המוביל עמוק באדמה למקום שאסורה הייתה הכניסה
אליו. אך אז קרה מקרה ששינה את גורלם של שבט בני-האדם. מסתבר
שהנערה הייתה מאורסת ללוחם צעיר אך ותיק שבאותו יום חזר
מהמלחמה בהרים הקרפתיים המושלגים יחד עם קבוצת לוחמים נמהרים
וקלי דעת. כשגילה שארוסתו נקשרה למזבח והייתה אמורה להוות
קורבן טהור לאלים, היה מצב רוחו נתון בסערת רגשות אימתנית
רדופת הקרבות שעברו עליו. מיד הם אחזו בלפידים וחרבות שלופות
ועל אף תחינתם של זקני השבט, התקדמו בצעדים איתניים אל עבר
המקום האסור, אל פתח הקבר האפלולי. כשהגיעו למזבח גילו דם מרוח
עליו וללא מחשבה נוספת, חדרו פנימה אל עבר החשיכה, מחפשים
להשמיד את אלי הזעם והאימה, מחפשים למצוא את נערתו הבתולה של
הלוחם בחיים. באותו הלילה נשבר האמון בין האלים לבני השבט, וכל
המחסומים שהגנו עליהם נפרצו. הנערה מעולם לא נמצאה, כל הלוחמים
הצעירים נטבחו עוד באותו הלילה, ובמשך הזמן שאחרי האירוע
התחוללה מלחמה נוראה שהתפרשה על פני מספר ימים בה נשחטו כמעט
כל בני האדם שחיו והתקיימו על האי. "אם כולם מתו, אז מי לעזאזל
כתב את כל זה?" לחש סטראטון, אך האחרים השקיטו אותו ואוונג'לין
המשיכה לתרגם: חלקם מצאו מפלט בחלק נטוש של האי, עמוק ביער,
רחוקים ככל האפשר מהים ומהקברים. אך למרות שהאנשים שהתחבאו
ביערות חששו לחזור לאותה עיר מקוללת, התחריטים מאמינים שהאלים
המפלצתיים עדיין מתגוררים בקברים ובקרקעית הלחה, ישנים ומצפים
להשליט שוב אימה על בני-האדם. "לאיזה מקום נורא הגענו?" לחש
קמרון, והם ענו לו בשתיקה מבועתת. הם הגיעו למקום בו המדרגות
הובילו אל קיר עשוי בחלקו מלוחות עץ חסומים, חלקם מעוטרים
באריחים ומבעדם פרץ מעטה האור שהיה חבוי שם. כנראה שהיה שם
סולם ששימש לעלייה לחלק העליון של המגדלור, אך הוא היה שבור
והחלק הזה היה ממוטט. במקום בו היו לוחות העץ, הריחו טחב
וריקבון. סטראטון היה הראשון שהחליט לנסות ולנפץ את לוחות העץ
הרקובות עם אבן שמצא - שבבי עץ התפרקו והתפזרו עליהם - ואז
השתמש בידיו החסונות כדי לפרק את שברי העץ. לאחר זמן מה, הם
פערו חור צר ואור כחלחל פרץ משם - החור היה אפשרי למעבר, אך לא
לכולם; סטראטון היה רחב מדי ואילו פרוסט חש שהוא מבוגר מדי
מכדי להשתעשע בטיפוס על מבנה כה לא יציב ומסוכן. המשימה הוטלה
על קמרון ואוונג'לין, מאחר שהיו הכי רזים וצעירים. הראשונה
שהורמה אל עבר הבוהק הייתה אוונג'לין. "ואוו קמרון, חכה עד
שתראה את זה," לחשה בעוד קמרון הורם גם הוא בכוחם המשותף של
שני הגברים הנותרים. לעיניו נתגלה עמוד אש כחול בוער שפרץ מתוך
מנגנון מכני שהיה שקוע באבן מעוגלת במרכז המוקף בלוחות העץ.
רצפת העץ חרקה תחת רגליהם כשהקיפו את עמוד האש. סביבם היו
קירות האבן המלוטשת, אך הם היו שקופים, וקמרון תהה כיצד יכלו
בתקופת זמן כה מרוחקת ופרימיטיבית מבחינה טכנולוגית ליצור אבן
מלוטשת שאפשר לראות מבעדה, זאת לא הייתה זכוכית כלל. הוא הביט
למעלה וראה מעין פריזמה שריחפה באוויר אשר הסתובבה על ציר
בלתי-נראה ובה פגעו להבות האש הכחולות והמדויקות אשר יצרו
במשותף את האור שכיוון את סירות ההצלה אל עבר החוף. מעל
לפריזמה הסתיימו קירות האבן הירוקות החלקות של המגדלור בחדות;
בנקודת החיבור של כל הפאות, פרץ מן הפריזמה קו אור דק שעלה אל
השמיים ונעלם מעבר לענני החשיכה. קמרון ואוונג'לין הביטו דרך
הקיר השקוף וראו את צמרות העצים שביער הסבוך השרוי בערפל.
בנוסף הם ראו מרחוק את השביל המעורפל שהוביל אל הניצולים
שהתמקמו ליד החוף - אך במרחק ניכר מהמים - על האדמה הבוצית
הקרה ואת סירות ההצלה; כולם נראו כה קטנים, כדמויות
מיניאטוריות על מבני תפאורה קולנועיים מנייר ומפלסטיק. קמרון
הביט שוב על עמוד האש שתחם את מרכז המבנה עד למעלה עם רעש כמעט
לא מורגש, ואז הביט הצידה אל עבר שולחן עם מכשור מוזר ביותר;
עליו נותרה יד שלדית של אדם שכנראה הייתה שייכת לאותה הגופה
השלדית שפגשו במדרגות.  המגדלור פועל לבדו, חשב. אף אחד לא
מתפעל אותו, האם נותרו בכלל אנשים על האי הזה? הוא הביט
באוונג'לין ושאל: "מה לדעתך קרה לאנשים שניצלו מהטבח? אלה
שברחו ליער, למה הם לא עלו על הספינות שלהם והפליגו מהר משם?"
"אני חושבת שאולי הם פחדו להתקרב אל המים, כמו שאנו פוחדים
עכשיו," אמרה בעודה מביטה דרך החלונות השקופים, ואז הסתובבה
באיטיות אליו, סוקרת את החדר. "מה מצאת שם?" שאלה כשראתה אותו
בודק את המכשיר. "זה נורא מוזר, גם עמוד האש וכעת גם זה."
אוונג'לין התקרבה אליו והניחה את זרועותיה על כתפיו. הוא לחץ
על כפתור בנוי מקריסטל קטן אשר בער בצבע כחול, ולפתע מולם
הוקרנה במעין קרני לייזר כחולות - תמונה עם טקסט מתחתיה.
"וואו, תראי את זה," אמר בהשתאות,  "זה מדהים אותי לחשוב
ולתהות על כך שהייתה להם טכנולוגיה משוכללת לפני כל-כך הרבה
זמן! זה מזכיר לי את הסיפור על היבשת האבודה אטלנטיס, על
הטכנולוגיה המפוארת שהייתה להם עד שהם נעלמו אל מתחת לפני
האדמה. עכשיו כשאני חושב על זה, מים נראים כה חסרי-ממשות והם
חומקים מבעד לאצבעותינו, אבל המים הם גם אחד הכוחות ההרסניים
ביותר בעולם; הם מלאים במסתוריות, מחביאים כל-כך הרבה דברים
שמעולם לא שיערנו כי הם קיימים - היצור יצא מן המים, האלים גרו
מתחת לאדמה ובקרבת המים. הגלים שהצילו את בת', הכל מסתדר לי
בראש כחלק מאותו הדבר, אותו הכוח שגורם לדברים האלו להתרחש.
בואי לפה ותסתכלי על זה, זה רק גורם לי להבין עד כמה אנחנו לא
מכירים את העולם הזה."
אוונג'לין התקרבה, פעורת עיניים. קמרון הצביע על התמונה
שהוקרנה באוויר מולם ושאל: "את יכולה לפענח את מה שכתוב כאן?
זה דומה לשפה שקראת בתחריטים במדרגות."
היא הנהנה ולחשה, "כן, אני אנסה."

XII21V.
היה כתוב, ואוונג'לין שיערה שהיה זה תאריך, אך הם לא ידעו את
שיטת חישוב הזמן של השבט אשר התגורר בעבר באי. מעל היה כתוב
בלטינית עתיקה: 'הכל יוצא מכלל שליטה, צריכים להימלט'.
כפתור נוסף הבהב באור כחלחל וקמרון לחץ עליו. התמונה השתנתה
לתמונה תלת-מימדית והופיע מראה החדר שבמגדלור ודמות אנושית
ישבה לפני השולחן ולחצה על כמה מן הכפתורים. ברקע נשמעו צרחות
וצעקות. האדם קם לרגע וניגש בצעדים מהירים לחלון, מבטו היה
מבועת - בעוד הוא רץ חזרה אל המכשיר והמשיך לכתוב. קולות רמים
נשמעו מתוך המגדלור והתקרבו יותר. האיש שלף את חרבו והניח אותה
זמינה לידו על השולחן כשקול שאגה איום נשמע ממש קרוב אליו. הוא
הביט לכיוון המדרגות ואחז בחרב, ואז בין רגע משהו שחור וגדול
פרץ פנימה וקרע את האדם מכיסאו, הוא נלקח החוצה למדרגות ושם
הוטח בקיר, רק נשמעו צרחותיו כשנקרע לגזרים על ידי יצורים
שחורים ומטושטשים; על המכשיר נותרה ידו הימנית נוטפת הדם.
התמונה השתנתה שוב למסך שחור ועליו הופיע עוד טקסט: 'הם
מחסלים אותנו, וזאת רק אשמתנו, כל זה מגיע לנו על מה שהעזנו
לעשות, אבל יש עוד סיכוי...' נכתב משהו בשפה לא מובנת ואז
המשיך, 'הם לא הורגים אותנו מיד, חייבים לברוח אבל צריך לנסות
ל... ' היו כתובים עוד דברים, אך אוונג'לין לא הבינה את הכתב
מאחר שהיה ערבוב של שפות שונות וחסר כל הגיון. הדבר היחיד שהיה
מודגש וממנו הבינה לפחות שלוש מילים היה: 'הצילו אותנו
מהקברים'.

האדמה החלה לרעוד, רעש חזק נשמע מכיוון האזור המעורפל של האי.
"מה לכל הרוחות קורה שם למעלה?" קרא סטראטון בקול מעט רם מדי
מן החור שברצפת העץ. קמרון ואוונג'לין רצו אל עבר החלונות
והביטו בפחד באימה הפורצת מן החול המשתנה. מן האדמה ומבעד
לערפל הדועך ואור המגדלור שהגיע לשם, ראו כיצד פרצו קירות
אלכסונים ירוקים וחדים, מבנים מוזרים נטויים ומעוותים הופיעו
לפתע; הייתה זו עיר שלמה ומטרידה ביותר, עיר שמעולם לא ראו דבר
דומה לה. קמרון נזכר בחלומו על בת' המנסה לחמוק ונתקלת בקירות
ירוקים מוזרים שחסמו את דרכה; על אף חוסר ההגיון של הדברים
שהתרחשו בספינה ובאי, דברים באורח מוזר ביותר התחילו לקבל
משמעות וזו התגלתה אף כמשמעות הגיונית עמוק בתוככי ראשו של
קמרון. החלום, חשב, הוא המפתח לכל. כשיגיע הזמן, החלום
יהווה את המשמעות היחידה, המשמעות האמיתית, המפתח לפתרון הכל.
"אנחנו יורדים!" קרא קמרון והשחיל את רגליו בחור העץ הרקוב, אך
לא נשמע שום קול מלמטה, ולא הרגיש את זרועותיהם החזקות
והבטוחות של סטראטון ופרוסט שאמורות היו לסייע להם לרדת. הוא
נפל על ישבנו וחש כאב מעקצץ במעלה מותניו וגבו. "קמרון, איפה
הם? תעזור לי לרדת!" היא נשרטה בכתפה השמאלית מהעץ החד וקמרון
תפס את רגליה ועזר לה לנחות בנוחות על רצפת האבן. "הם נעלמו,
אני לא יודע לאן, הם הרי היו פה ממש לפני רגע." הוא חש בלבול,
כאילו הביטחון המזערי שהיה לו עד לפני רגע נמוג ללא עקבות. היא
הדליקה את הפנס וכיוונה אותו אל הרצפה והם יכלו לראות כעת כתמי
דם. היו הרבה שבבי עץ ואבנים שכנראה נפלו עקב הרעד שהתרחש
כשפרצה העיר המסתורית מן החול.
הם ירדו בזהירות, עוקבים אחרי הדם שטפטף ויצר שביל מעגלי
במדרגות המתעקלות, מדלגים שוב מעל השלד הערום. כשהגיעו כמעט
למטה שמעו צעקת זעם, ואז קול צועק: "לאן הוא נעלם?!" קמרון
זיהה את הקול כקולו של סטראטון. כשפסעו מחוץ למגדלור ראו את
שני הגברים בחוץ, סטראטון פסע הלוך וחזור ומלמל דברי תוכחה;
הוא אחז בזרועו המדממת ואילו פרוסט בדק את החתך וניסה לקשור את
הזרוע בעזרת ענף גמיש שמצא כחוסם עורקים בכדי לעצור את הדם
זמנית עד שיגיעו חזרה אל מקום הניצולים. בידו השמאלית אחז
סטארטון בפגיון. "מה קרה?" שאלו קמרון ואוונג'לין ביחד.
"הוא עלה למעלה בשקט, כנראה בזמן הרעידות החזקות..."
"מי עלה למעלה?"
"... ואז הבנזונה הארור דקר אותי בזרוע ה..."
"על מי אתה מדבר? מי עשה זאת?"
"... הוא ניסה להרוג אותנו..."
"רגע," קטע אותו פרוסט ופנה להביט בהם, "זה היה האיש עליו
דיברתם, האיש שכנראה אחראי לכל."
"מי? האיש שהגיע איתנו בסירות ונעלם?" שאל קמרון.
"כן, האדם שסיפרתי לך עליו, לבוש לבן-אפור, מלמל דברים מפתיעים
ומחשידים, ניצל מהיצור באורח מסתורי," הוסיפה אוונג'לין.
"קוראים לו גווין," אמר פרוסט.
"איך אתה יודע?"
"שמעתי בספינה את אחד הנוסעים קורא לו כך."
"ומאיפה הגיעה הסכין?" שאל קמרון את סטראטון.
"הפחדן הפיל את הפגיון וברח! הוא לא ציפה שנשמע אותו עם כל
הרעש, אבל אני הרגשתי משהו לידנו ומזל שהסתובבתי בזמן, אחרת
הוא היה פוגע במקומות יותר קריטיים, ומשם הוא היה ממשיך והורג
את כולכם!" הם סיפרו לסטראטון ופרוסט על מה שראו דרך החלונות
שבמגדלור, על אשר ראו במכשיר העתיק ועל גורלו האבוד של האדם
שמצאו במדרגות.
"העיר פשוט פרצה מתוך האדמה?"
"כן, ממש כך, מתוך החולות."
"אז הסיפור שכתוב על הקירות הפנימיים של המגדלור, נכון?"
לא נדע עד שנראה אותה מול עינינו, וכדאי לעשות זאת בקרוב לפני
שהיא תשוב חזרה אל המקום ממנו הגיעה..."
"אח!" נהם סטראטון על פרוסט, "תהיה זהיר, זה שורף כמו
גיהנום."
"אני עושה כמיטב יכולתי, בהסתמך על כך שלהשתמש בחוסם עורקים
הוא משהו שרק קראתי עליו ולא ניסיתי ממש לבצע, עד עכשיו. זהו,
סיימתי. זה לא מושלם, אבל נקווה שזה יחזיק מעמד עד שנגיע
חזרה."
"נגיע לאן?" אמר סטראטון.
"בחזרה לאנשים שלנו, אולי יהיה שם מישהו שידע איך לתפור את
החתך שלך."
"הוא צודק, לדעתי כדי שנחזור אליהם בהקדם האפשרי."
סטראטון הביט בהם בזעם, "אני לא חוזר לשם, אני רוצה לראות את
העיר הזאת. מספיק עם השטויות, בואו נלך לשם!" הוא התקדם בצעד
נחוש אך תוך רגע קרסו רגליו והוא נפל לאחור על זרועותיהם של
השלושה. "איבדת הרבה דם, אנחנו נחזור למקום הבטוח ביותר והוא
עם שאר הניצולים, ושם תוכל לנוח," אמר פרוסט בנחישות, וסטראטון
נאלץ להסכים.

הערפל דעך חלקית וכעת הוא רק הסתיר את רגליהם בדרכם חזרה,
כשכבת עננים נמוכה וקסומה; אך הם בקושי והביטו בו, מאחר שראשם
היה במקום אחר לגמרי. קמרון חשב על השתעבדות לאלים ואמונה בהם.
אירועי הספינה התערפלו בראשו והוא רצה להאמין שכל זה היה רק
חלום, אך בכל פעם שנשרט מאחד השיחים או הענפים, התעורר מחדש
למציאות הקודרת הזו; הסתובבות בחשיכה שייתכן שמסתירה איזה
מטורף שיכול בכל רגע לקפוץ מאחד השיחים ולרצוח את כולם, בת'
מחוסרת הכרה ולא בטוח אם תשרוד, והיותם באי נטוש כביכול
שאמורים להתגורר בו מתחת לקרקעיתו אלים מפלצתיים ונוראים.
מחשבה זו כל-כך העיקה והכבידה על ראשו, שניסה לדחוק אותה
הצידה, אך היא תמיד חזרה. מרחוק הם ראו עשן וקמרון שיער שהם
הקימו מדורה; היה די קר, אוונג'לין חיבקה את זרועותיה ולחשה
לקמרון שהיא מחכה כבר להגיע ולהתכסות באחת השמיכות החמימות מול
המדורה. דמיונו הפרוע של קמרון כבר הוביל אותו להתנסות בחמש
אפשרויות של הרס וחורבן, לחזור למקום ולא למצוא אף אחד חי ושוב
לחוש את תחושת הבדידות והאימה המשוועת בעצמותיו. אך שוב דמיונו
הוליך אותו שולל כשמצא את כל האנשים עדיין שם - עצובים, עייפים
ובעיקר מפוחדים. הם הרגישו את רעידת האדמה, וחלקם האמינו שממש
עוד רגע תפער האדמה את פיה ותבלע את כולם. זאת אמנם הייתה
מחשבה מעט פרנואידית, אך קמרון הבין לגמרי כיצד לשייך אותה;
אחרי כל מה שהם עברו, ראו וחשו, אי-אפשר שלא להאמין לדברים הכי
מופרכים וחסרי הגיון. החבורה ההרפתקנית המונה את ארבעתם, סיפרו
לניצולים את אשר ראו. חלקם נלחצו אף יותר ממה ששמעו, אך רובם
שמרו על הבעה מתונה - הם היו עדיין בהלם ממה שקרה סביבם עד
כה.
פרוסט קרא בקול, "יש כאן מישהו שיודע לתפור?"
כולם הסתכלו אחד על השני, אך אף אדם לא הגיב.
סטראטון כבר החוויר עד שניגשה אל פרוסט אשה קשישה אחת ואמרה
לו: "אני הייתי תופרת בגדים לנכדים שלי. מה הבעיה כאן, כפתור?
לאחות כיס או לשים טלאי?"
"משהו קצת אחר," אמר פרוסט והצביע אל עבר החתך העמוק בזרועו של
סטראטון, "אבל צריך למהר, מאחר שחוסם העורקים עוצר את הדם
מלזרום לשאר הזרוע, וזה יכול להיות מאוד לא נעים עבורו אם הוא
לא יטופל במהרה." האשה הקשישה הביטה בחתך, ואז הביטה שוב אל
פרוסט בעיניים פעורות.
"ואתה," אמר פרוסט לפצוע, "אתה בעיקר צריך להיות בשקט, לשתות
הרבה ולנוח - ולאו דווקא בסדר הזה."
 
"מה את עושה?" שאל קמרון בסקרנות מרובה.
אוונג'לין ישבה בשיכול רגליים, שמיכה חומה חיממה את כתפיה ואת
גבה. היא שרטטה אותיות לא מוכרות בחול בעזרת אצבעותיה.
"יש שני דברים שעדיין מטרידים אותי באותיות שהיו חרוטות
במגדלור, חלקן עדיין לא ברורות לי ואני מנסה לפענח אותן," אמרה
לו תוך כדי הוספת קווים חדשים לאותיות החקוקות בחול.
"מה בדברים שקראת שם לא היה ברור?"
"למשל, מה שנכתב במכשיר שבמגדלור, 'הצילו אותנו מהקברים'.
מצד אחד הוא כתב שחייבים לברוח, אך מעט אחרי זה הוא מבקש
שנציל אותם מהקברים; הסתירה מטרידה אותי, אני לא יודעת עדיין
איך לפענח את זה, כנראה שמשהו שם לא נכון, אני צריכה לעבור שוב
בראש על כמה אותיות דומות בלטינית העתיקה, מאחר שאני למדתי
באוניברסיטה בעיקר לטינית מודרנית."
"ומה הדבר השני?" שאל.
"השם של הנערה שהוקרבה על המזבח, אותה אחת שבגללה התחילה
המלחמה באי מלכתחילה. לא הצלחתי להבין את פשר השם שלה מכיוון
שהאותיות היו מעורפלות, ייתכן שבכוונה; מעין דרך עתיקה להכפיש
את שמה. יש לי הרגשה שהיא קשורה מאוד למה שקרה לנו כאן. ההרגשה
הזאת מלווה אותי מאז שקראנו את אשר היה כתוב על הקירות
במגדלור, כאילו שהגורל שלה ושל בני-האדם שחיו כאן קשור מאוד
לגורלנו שלנו. אני מאוד מקווה שאני טועה."
"גם אני מקווה," השיב וקימט את מצחו בדאגה.
"בת'..." שמע מלמול.
קמרון הסתובב ותהה על פשר הקריאה. "מה בת'? מה איתה?" שאל.
"היא התעוררה שוב, והיא מאוד מבקשת לקרוא לך לגשת אליה," אמרה
אשה בלונדינית בסביבות גיל השלושים. "אני מיד בא," אמר וניסה
להסתיר את ההתרגשות מעיני אוונג'לין, אך נראה כי נכשל בכך.
"לך אליה כמובן, אני אהיה כאן, אם תרצה." היא הרכינה את ראשה
חזרה אל החול - אל האותיות הלטיניות, וקמרון חשב שראה את עיניה
מתלחלחות בעצב בלתי מודע.

"היי בת'," רכן קמרון קרוב אליה ואחז בידה. "איך את מרגישה?"
היא התיישבה וחייכה, עדיין רועדת, "אני חלשה אבל מקווה להרגיש
יותר טוב בקרוב. ומה שלומך?"
מחשבותיו הפסימיות התערבלו בראשו. האם היא תשרוד?
"על מה אתה חושב?" שאלה כשלא ענה.
הוא בהה באוויר.
ים - ספינה - מוות - חורבן - אימה - פחד - אי-שפיות - טירוף.
"אני בסדר, עד כמה שניתן." הוא סיפר לה את כל שהתרחש עד כה, על
המגדלור, על המלחמה בין האלים לשבט בני-האדם, על העיר העתיקה
שפרצה מהאדמה, על המזבח ועל הקברים שטרם הספיקו לבדוק. והיא
הקשיבה לקולו ולאופן בו ביטא את עצמו ואת מחשבותיו ועל אף
האימה הניבטת מסיפוריו, לא יכלה שלא לחייך.
"אמרתי משהו מצחיק?" הביט בה.
"לא, אתה פשוט כל-כך מסקרן... והלוואי שהיה לנו יותר סיכוי
להכיר אחד את השני - בנסיבות שונות אולי."
"עוד יהיה לנו," ידיה היו כה קרות והוא חש את גופה הרועד.
"זה לא בטוח, שום דבר לא בטוח כאן. אני יודעת שאין לי הרבה
סיכוי, אז אולי כדאי שתמשיך הלאה כבר מעכשיו. פשוט תמשיך הלאה.
אוונג'לין נראית לי חמודה ו... בריאה... תניח לי ותמשיך
הלאה."
"אל תדברי כך," ידיו אוחזות חזק יותר בידיה הקפואות, "את תעברי
את זה, את כבר מראה שיפור." הוא לא חשב שהאמת תעזור פה, אז הוא
נאלץ לייפות את כל המצב העדין והרגיש הזה.
"תודה לך, אבל אתה לא צריך לייפות את המצב, אני מודעת לו
היטב."
הוא חש הרגשה מוזרה, הרגשה שבת' מסוגלת לקרוא את מחשבותיו,
כאילו שכל הזמן הזה היא הייתה נמצאת צעד לפניו. לנוכח מחשבה
זו, בת' רק הביטה בו וחייכה. הוא תהה אם חיוכה היה מתנשא
וערמומי, האם היא יודעת דברים שהוא לא יודע. אבל מה כבר היא
יכולה לדעת? תחשוב בהגיון. היא הייתה מרותקת לאדמה עד כה.
"אפשר לבקש ממך משהו, קמרון?"
"כמובן."
היא לחצה חזק יותר את ידו. "אני מניחה שאתה תהיה בין אלה שירצו
לבדוק את העיר. תוכל לנסות ולהבטיח לי שלא תיכנס לקברים שם? לא
להתקרב למזבח ולא לרדת למטה. תוכל להבטיח לי את זה?"
"אני אשתדל," אך חש הרגשה חנוקה. הוא רצה לבדוק את המקום, על
אף הפחד. הוא אמנם חשב שראה את המפלצת שהטביעה את הספינה, אבל
הזכרון חמק ממנו והוא כבר לא היה באמת בטוח אם זה קרה לו באמת.
הוא הרגיש כאילו כל מה שקרה לו קרה בעצם למישהו אחר, ושהוא
פשוט התעורר באי הזה, או הגיע לכאן כי היו שיבושים בספינה.
נכון, רק מעט אנשים ניצלו, אבל ממה? איך יכול להיות שהספינה
קרסה וניצלו כל-כך מעט? אבל המחשבה על מפלצת עצומה שטרפה את
רוב האנשים והשמידה את הספינה נראתה לו פתאום די מגוחכת. הוא
כבר לא היה כל-כך בטוח אם כל סיפור המלחמה שבין בני-האדם לאלים
על גבי האי הזה - לא היה בעצם אלא אך ורק אגדה עתיקה.

"הצלחת לפענח משהו חדש?" שאלה אוונג'לין את קמרון.
"מה?" שאל בהפתעה.
"תשאל אותי, אם הצלחתי לפענח משהו חדש."
"הצלחת?"
"כן, בערך. מזל שיש לי זכרון צילומי די טוב," היא הובילה אותו
אל השרטוטים שלה על החול, והאירה אותם עם הפנס. "בנוסף לתרגום
של מה שהיה כתוב במחשב שבמגדלור, 'הם מחסלים אותנו, וזאת רק
אשמתנו, כל זה מגיע לנו על מה שהעזנו לעשות, אבל יש עוד
סיכוי...' פה גיליתי מעט מן ההמשך: 'אבל יש עוד סיכוי
להינצל- צריך לחצות את היער לכל אורכו, ושם בסוף היקום נוכל
להיעזר בגלגלי האש'. אני לא כל-כך יודעת למה הכוונה כאן, אבל
אני כמעט בטוחה שתרגמתי נכון. בנוסף היה כתוב 'הם לא הורגים
אותנו מיד, חייבים לברוח אבל צריך לנסות ל...' פה גיליתי גם
כן מעט, אבל זה גם לא ממש ברור: 'חייבים לברוח אבל צריך לנסות
להתמודד עם החושך, שום מקום אינו בטוח, הם בכל מקום,  אבל
החושך הוא האמת הנוראה היחידה.' לגבי '...הצילו אותנו
מהקברים... ' עדיין לא הבנתי את מה שנכתב לפני ואחרי זה, אני
אריץ את זה עוד קצת בראש."
קמרון לא עצר לחשוב ואמר, "זה נשמע קצת כמו מילים מטורפות
וחסרות הקשר של אדם שאיבד את שפיותו, אני לא יודע עד כמה אנחנו
יכולים להסתמך על זה. ראית באיזה מצב של פחד הוא היה כשכתב את
כל זה, אנחנו אפילו לא יודעים אם כל זה באמת קרה!"
"מה זאת אומרת, 'אם כל זה באמת קרה', שנינו היינו שם וראינו את
זה במו עינינו! את המפלצת שכמעט השמידה את כולנו! מה יש לך? זה
נראה כאילו מישהו שיחק לך עם הראש, אני כבר לא יודעת אם זו
הדחקה פסיכולוגית או שטיפת מוח, אבל אתה בא איתנו לעיר, אני
עומדת על כך!"
"אבל בת' הייתה מעדיפה שאשאר..."
"לא אכפת לי מה בת' חושבת!" רגע ארוך של שקט, "סליחה, אבל אני
רוצה שתבוא, זה חשוב לי, אני לא רוצה לעבור את זה לבד," עיניה
הכחולות-סגולות הביטו היישר לתוך עיניו והוא במעטה של כישוף,
הסכים מיד. "מתי יוצאים? ומי בא איתנו?"
"יוצאים ממש עכשיו, פרוסט בא איתנו; סטראטון - לא יגיע למרות
שמאוד רצה, אך הוא צריך לנוח; פיליפ - אם אתה זוכר אותו;
ג'ולייט, זאת עם השיער השחור והעיניים האפורות - אני לא יודעת
אם שמת לב לגביה אבל כשהיא התכופפה ראיתי על גופה צלקות, אתה
חושב שהיא תוכל להתמודד עם האתגר? ואחרונים חביבים, אני ואתה
כמובן." לידם שמעו את קולו של פרוסט צועק:
"לא סטראטון, אתה לא יכול לבוא, איבדת הרבה דם ואתה צריך
לנוח."
"קודם כל אני מרגיש יותר טוב, ודבר שני אתה לא מחליט על מה אני
אעשה או לא אעשה," השיב סטראטון, "אני מאוד מעריך את הדאגה אבל
אני יודע לדאוג לעצמי."
"אבל אנחנו אלה שנצטרך לסחוב אותך בדרך חזרה! אתה יודע מה?
טוב, אתה רוצה לבוא? תבוא, אבל אני לא מחזיק לך את היד בחושך
כדי שלא תתעלף."
סטראטון חייך, "אז הכל סגור."
והם יצאו לדרך.

הם שקלו אם לעבור דרך היער ואז הם היו מגיעים יותר מהר כי הוא
בקו ישיר עם העיר, אבל הם פחדו ללכת לאיבוד במקום אפוף העצים
העבותים, אז הם החליטו להקיף אותו, לעבור בעיקול שליד המגדלור
ומשם להמשיך בעמק וממנו לטפס במעלה גבעה קטנה שהובילה אל העיר.
סטראטון מעד ופרוסט שמח להעיר לו על כך, "ראיתי שכמעט נפלת, אל
תכחיש, אל תכחיש! כולם עדים!" וסטראטון פטר אותו בהינף יד.
ובעוד השניים מתנצחים, נגלתה לעיני כולם הכניסה לעיר העתיקה.
היה אור רב יחסית על אף החשיכה, מאחר שבקצהו הגבוה של כל מבנה
היו מעין נורות ירקרקות בוהקות וקטנות, זו הייתה מעין שדרת
אורות ירוקה. הכניסה הייתה מאוד רחבה, והייתה בנויה מקירות
ירקרקים קודרים. כל העיר הייתה קודרת במראה. מבנים מעוותים
ירוקים-כהים בשלל צורות הנדסיות מוזרות, אלכסונים חדים ועל
חלקם היו מאוירים דמויות אפלות ולא אנושיות. על קיר הכניסה היה
כתוב בשפה עתיקה- "פ'נגלואי מגלוונ'אף קת'ולהו ראליה ווג'נאל
פטאגן".
בתחילה הם לא ידעו כיצד לפרש זאת, אך הראשונה שזכרה את מקורו
של המשפט הייתה הנערה בעלת העיניים הבורקות - ג'ולייט - היא
קראה, "אני חושבת שאני יודעת מה זה אומר, המשמעות היא: בביתו
שבראליה ממתין קת'ולהו המת בעודו חולם."
"אני חושב שאני יודע על מה היא מדברת," אמר לפתע פיליפ, "אני
קראתי את זה בספר, סיפורי האימה של ה.פ. לאבקראפט, נכון?"
ג'ולייט הנהנה בחיוב. אוונג'לין אמרה פתאום: "זה נורא מוזר,
אבל אני חושבת שזכור לי גם כן שקראתי פעם סיפורי אימה שלו;
המשפט הזה, הוא מתוך 'קריאתו של קת'ולהו', אני זוכרת."
"זה פתאום נראה לי כל-כך הגיוני; המפלצת העצומה שתקפה את
הספינה," אמר קמרון, "עכשיו אני מבין מאיפה היא הייתה מוכרת
לי," הוא פנה לכיוון אוונג'לין, "אני זוכר אותה עכשיו, היא
נראתה כמו מפלצת מהסיפורים שלו, עם שוטונים, הגיעה מן הים,
עצומה בגודלה, איך לא חשבתי או זכרתי את זה קודם."
"העיר הירוקה הפורצת מהחול המשתנה, זה מזכיר לי את הסיפור על
בני-האדם שהשמידו שבט של יצורים ירוקים ואחר-כך נטבחו על-ידי
אלים מן הים."
לאחר כמה רגעים של שיחה מעורבבת התברר שכולם פרט לסטראטון
הכירו את הסיפורים המבעיתים.
"יש למישהו מושג למה סטראטון הוא היחיד שלא קרא מלאבקראפט?"
"אני חושב," אמר פיליפ, "שסטראטון לא היה אמור להצטרף אלינו.
הוא היה אמור למות מידי הבוגד שנתקלתם בו במגדלור, זה שהתפלל
לאלים שלו בספינה - גווין."
"אבל הוא ניצל מכך," אמר פרוסט, "אני הייתי שם, ראיתי את זה
קורה, הוא ניצל בכל זאת."
"ואז," המשיך פיליפ, "הוא היה צריך למות מאובדן דם או לפחות
להישאר עם הניצולים, אך הוא בכל זאת הצטרף אלינו, יש לך הסבר
כלשהו?" הביט בסטראטון, כולם הביטו בו כעת.
"אני באמת לא יודע על מה אתם מדברים," הוא אמר בהתגוננות.
"זה כאילו שכוח כלשהו שומר עליך," המשיך פיליפ.
"אתה חושב?"
"לאיזה צד אתה שייך בדיוק, סטראטון?"
"אני... כבר לא יודע," השיב בבלבול.
לפתע הם שמעו לחישות. הרבה לחישות מקיפות אותם, מכל מקום.
לחישות שדקלמו כל מיני משפטים בשפות לא מובנות, כאילו העיר קמה
לתחייה בין רגע, הם חשו כאילו למבנים היו עיניים שהביטו בהם,
צללים לא אנושיים התפזרו סביבם וסגרו עליהם, וכעבור רגע נוסף -
הכל פסק. הם הביטו אחד בשני, מפוחדים, וקמרון חשב שכל אחד מהם
חושב עכשיו בראשו בדיוק כמוהו; שהוא היה רוצה להסתלק מן המקום
הזה תכף ומיד. אך כעבור כמה רגעים, הלחץ דעך, ועל אף הפחד, הם
היו קצת יותר רגועים. הם גילו שהם עומדים ליד היכל קטן, ומתחת
לתקרת האבן הירוקה עמד קבר ועליו ציור של מזבח ובארבע מפינותיו
היו מאוירות שלשלאות ברזל. קצת אחרי הקבר, עדיין מתחת לתקרת
ההיכל, הייתה דלת אבן חסומה שהיוותה כנראה כניסה לקברים
התת-קרקעיים. האם כאן היא הכניסה לקברים? המקום שבו העלו
קורבנות בתולות, תמימות וחסרות אונים לאלים? הוא הביט לכיוון
אוונג'לין, היא שוב שרטטה מילים בחול. הוא ניגש אליה ושאל אותה
על כך, "אני חושבת שהצלחתי לפענח חלק מהשם של הנערה שהועלתה
כקורבן אז, באותו לילה גורלי. מצאתי את האותיות האחרונות של
שמה הן: xxx-אני. כמו טיפאני למשל, אבל אני לא בטוחה לגבי
השאר, אני רק יודעת שהשם נשמע לי מאוד מוכר, זה עומד לי על קצה
הלשון, בקרוב מאוד אגלה זאת."
פיליפ הביט בסטראטון שוב, "למה רצית בכל זאת להצטרף אלינו
למרות שהיית צריך לנוח?"
"נחתי מספיק, ופשוט רציתי לראות גם אני את העיר הזו, הייתי
סקרן!"
"והאם הסקרנות שלך סופקה?"
מבטו של סטראטון הקדיר, "אני חושב ש..."

צעקה חזקה נשמעה מהכיוון ממנו באו, צרחות מחרידות נשמעו
ומעליהם צווחות חדות ולא אנושיות - והם ידעו, הניצולים נמצאים
בסכנה.
"אני לא חוזר לשם," אמר פרוסט.
"זה מוות בטוח, אני מעדיף להישאר כאן."
"אבל הניצולים! ובת' נמצאת שם!" קרא קמרון אליו.
"אז תלך אתה לשם, אם אתה כל-כך רוצה," אמר פרוסט ודחף את
סטראטון לעבר קמרון, "אתה תלך איתו."
סטראטון העיף את היד של פרוסט ממנו ולחש, "אם תיגע בי עוד פעם
אחת אני אשבור לך את היד, ותאמין לי, אני לא אפסיק שם." הבעת
פניו הבטוחה של פרוסט השתנתה כשהתרחק לאחור.
מישהו צעק, "חיפשתם אותי?" זה היה האדם שהתפלל לאלים הנוראים,
האדם האחראי לכל, גווין.
וקמרון חשב שהוא החליט להופיע בזמן הכי לא מתאים שיכול להיות.
הקבוצה נדרכה כנוקר קר של אקדח מתכתי וכבד. סטראטון שלף את
הפגיון לאחר שראה שהאדם שבגד בהם ובמין האנושי אחז בסכין חדה
ביותר. אוונג'לין רצה לקמרון, חיבקה אותו ולחשה לו במהירות
באוזנו: "תלך מהר לניצולים, אל בת', אך אל תראה חשוד מדי
כשתדבר איתם, איתה. אני מבטיחה להשלים את הפער במהירות, ניפגש
בדרך. ודרך-אגב, אני חוששת שגיליתי את השם של הנערה שהוקרבה,
השם הוא ..." צווחה נוראה נשמעה קרוב יותר, ומן הקברים
שמאחוריהם פרצו יצורים שחורים מעופפים, הם צווחו והתעופפו
מעליהם כמו עטלפים שחורים עצומים, הם מילאו את השמיים
בצווחותיהם ובגופותיהם המעוותות והסתירו את אור הירח לגמרי.
"קמרון! לך עכשיו, נדבר על זה אחר-כך!" מבט עצוב היה על פניה
של אוונג'לין, כאילו שידעה את שעומד להתרחש, מה גורלה ומה גורל
כולם, "ניפגש בקרוב." היא נשקה לו.

"אתה מודע לכך שאנחנו הולכים היישר לתוך התופת?" אמר סטראטון
בדאגה כשהוא וקמרון רצו דרך השביל במורד הגבעה, בעודם חולפים
על פני המגדלור הנטוש ועוכר-השלווה. הפנס היחיד שלקחו גרם
לצללים להתפתל ולהשתנות, הם לא ידעו מה מהצללים אמיתי או רק
דמיון. לכל אורך הדרך הם חשו שמתבוננים בהם, והמפלצות הנוראות
ריחפו מעליהם כעורבים המחכים לטרוף את קורבנותיהם.
"לא סטראטון, הטירוף והתופת נמצאים בכיוון ההפוך."
כשהגיעו לראש הגבעה, קפאו לנוכח המחזה שלפניהם. המדורה הייתה
בוערת בחלקה, אך לא היו שם אנשים כלל, רק רטיבות שהכהתה את
השמיכות ואת העצים, הבגדים ושאר הרכוש שניצל מהספינה הטובעת.
כשהתקרבו גילו שזו לא הייתה סתם רטיבות אלא כתמי דם, האזור היה
מלא בדם; אך לא היו גופות. ואז הם ראו משהו מתנועע. הם התחבאו
מאחורי שיח וראו יצור שחור מחזיק במשהו רטוב בדם; היו ליצור
כנפיים שחורות ואימתניות, כל כנף בגודל של מכונית וטפרים חדים
כשל הראפטורים - הדינוזאורים אוכלי הבשר שצדו בחבורות - וכל
אחת משיניו הייתה באורך של כף יד. קמרון הרים אבן קטנה והתכוון
לזרוק אותה על היצור השחור. "מה אתה חושב שאתה עושה? אתה תסגיר
את שנינו!" לחש לו סטראטון ועצר את ידו מלזרוק את האבן. אבל
קמרון היה נחוש בדעתו, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה," אמר
וכעבור רגע זרק את האבן.
האבן פגעה בסלע מרוחק יחסית, אך היצור לא מש מפעולותיו.
קמרון זרק אבן נוספת, הפעם היא פגעה בגב השחור. היצור הרים את
ראשו והפסיק ללעוס, הוא פלט את מה שהיה לו בפה - דבר שנראה
לקמרון כזרוע של אדם - וצווח לאוויר, ואז הוא קרע חתיכה נוספת
מגופו של האדם השכוב, פרש את כנפיו הכבירות ועף גבוה למעלה,
מצטרף ללהק המפלצות המעופפות. הם חיכו כמה דקות ללא תנועה, ואז
כשלא קרה דבר, התרוממו והתקדמו בשקט אל עבר הגופה המבותרת
שנותרה. היא הייתה מכוסה בדם ונקרעו ממנה חלקים, אך היא הייתה
גופת גבר, זו לא הייתה בת'. קמרון התקדם אל עבר המקום בו בת'
שכבה כשדיבר איתה והאיר את המקום עם הפנס; היו שם מריחות של דם
על גבי השמיכה. טביעות רגליים רבות על גבי החול הרך הצביעו על
מאבק, אך קמרון לא התיימר להיות גשש מקצועי ולכן לא לקח את אשר
ניחש כעובדות. ייתכן שהמפלצות טרפו את כולם ולא הותירו זכר.
הוא מצא על החול כל מיני חפצים כגון שעון כיס, נעל ספוגה בדם,
חפצים אישיים מסוימים שאנשים לא היו מותירים סתם כך על החול.
המדורה כבתה - המקום החשיך, וקמרון חשב שהוא לא רוצה להישאר
עוד במקום הזה. למעשה, אף מקום אינו בטוח עוד. אך הוא חש
ביטחון ליד אוונג'לין, והרגיש צורך לפגוש בה. למה היא לא באה?
היא אמרה שהיא תגיע לכאן... האם היא... לא יכול היה להמשיך את
המשפט בראשו. "או-הו," אמר לפתע סטראטון והצביע אל עבר השמיים;
הלהק החל להתקרב אליהם, כמו נחיל ארוך ועצום של מפלצות איומות,
כמו סופת טורנדו הרסנית שמשחיתה ומשמידה את כל מה שניצב
בדרכה.
"נראה לי שהגיע הזמן לזוז מפה," קרא לסטראטון, "בוא מהר,
עכשיו!" הוא משך את ידו של סטראטון אך הוא נותר קפוא והביט
בשמיים ובנחיל המתקרב כאחוז דיבוק. הוא ניער את האדם הקפוא וחש
שאם לא יתחילו לנוע כעת - הסיכוי שלהם להינצל יימוג. הצווחות
היו כבר מעל לראשם כשסטראטון יצא מן הקיפאון והחליט לנוע. "מהר
יותר!" הם רצו והרגישו משב רוח על פניהם וגופם כשחלפו המפלצות
מעליהם - הם היו כה קרובים. קמרון חש בטופר פוגע בכתפו ושורט
אותה עד זוב דם, אך אז הטופר השתחרר מכתפו וקמרון רץ מהר יותר,
מביט לידו וסביבו בכדי לוודא שסטראטון עדיין לידו. "הסיכוי
היחיד שלנו הוא אם נעבור דרך היער, הם לא יוכלו להגיע אלינו
ביער," צעק קמרון בעודם רצים, קמרון חשב שסטראטון הנהן. היער
כבר לא היה רחוק כל-כך, עוד כחמישים מטרים... כמעט הגענו.
נותרו עשרה מטרים כשקמרון שמע צעקה לידו. הוא הביט רק בכדי
לגלות זרוע ענקית מעל סטראטון, תופסת אותו בחוזקה ומרימה אותו
באוויר. כשראה זאת, הוא ידע מיד את גורלו של סטראטון, הוא היה
אבוד.

קמרון התקדם ביער, לבדו. מדמיין שוב ושוב את רגעיו האחרונים של
סטראטון, מדמיין את עצמו במקום סטראטון, מדמיין את אוונג'לין
היקרה ובת' וג'ולייט היפה, את פרוסט ופיליפ, איך הוא מגיע
למקום ומוצא רק דם, כפי שמצא בחוף. הם כולם היו אבודים, אבודים
עוד מהרגע הראשון בו נחתה כף רגלם באי הנורא הזה. אולי הם היו
עוד אבודים כשהחליטו להפליג בספינה הזו, אולי זה פשוט היה
הגורל שלהם, של כולם; כיליון, מוות. הוא קיווה בכל כולו שיש
סיבה לכל זה, שכל מה שקורה הוא לא סתם חסר תכלית, לא סתם מוות
ללא מטרה. כך חשב כשהגיע לקצה הגבעה שקצת אחרי היער, שם הסתתר,
שכב על כרי הדשא והביט בשקט על העיר המטרידה, מביט בשמיים
מכוסי המפלצות ותוהה מה לעשות. כתשובה התחיל טפטוף, ואז החל
לרדת גשם. נחיל המפלצות המעופפות החל לסגת חזרה אל העיר.
בהמוניהם הם הציפו את השמיים ואת העיר וחדרו פנימה, בחזרה אל
הקברים, עמוק לתוך האדמה. כל הזמן הזה הוא הביט וצפה, וקיווה
לראות תנועה כלשהי - לא של המפלצות, אלא של הניצולים. אולי הם
הסתתרו באיזשהו מקום וחיכו לזמן בטוח; הוא לא ידע מתי אפשר
לקרוא למשהו 'בטוח' באי הזה, וככל שחיכה כך הרגיש יותר ויותר
שהסיכויים לסימן חיים כלשהו הם כמעט אפסיים. אך אז נזכר במשהו
שאמרה אוונג'לין, היא תרגמה להם את מה שנכתב במחשב העתיק
שבמגדלור. ייתכן שיש סיכוי? חשב, 'הם לא הורגים אותנו
מיד', נכתב. האם זה אומר שיש עוד סיכוי? וגם '... הצילו
אותנו מהקברים...' האם היה זה רמז לכך שיש עוד זמן? שאפשר
למצוא את הניצולים בקברים? ובחיים?
הוא החליט לנסות. מה יש לו להפסיד? הוא כבר הפסיד כל-כך הרבה,
את בת' ואוונג'לין, תקוע באי מלא במפלצות נוראות, האם ימות
במוות מחריד כמו האחרים? הוא לא ידע מה צופן לו העתיד, אך הוא
חייב לנסות. קמרון חש שהוא מתקרב לסוף המסע שלהם, שבקרוב הכל
יוכרע, הגראנד פינאלה יתחיל ממש בקרוב.

הוא התרומם בשקט מהדשא, בחשיכה. צמרות העצים של היער היו
מאחוריו כעת. במרחק כמה מטרים לפניו התנוססה העיר העתיקה, היא
נראתה נטושה אך הוא ידע שלא כך הדבר. הגשם המשיך לרדת והפך את
האדמה הקרה לבוצית וסמיכה. כעת הפחד הציף אותו. בעודו פוסע על
האדמה הרטובה, פחד אפף אותו מכל עבר; הוא ידע מי הם המסתתרים
מתחת לעיר, מתחת לקברים, אך בכל זאת הוא התקדם, נחוש בדעתו
להציל את מי שניתן עוד להציל. הם לא הורגים אותנו מיד. מחשבה
זו הפיחה בו תקווה. הוא לא רצה להישאר לבד, הוא לא רצה לחוות
עוד את הפחד לבדו. הוא ידע לאן ללכת. הוא לא יכול עוד להימנע
מן המקום הזה, מהטירוף שאחז בו. הוא חייב להיכנס, חייב לחדור
פנימה; אל תוך הקברים.
קמרון התקדם לתוך העיר, עובר את שער הכניסה עם המשפט מסיפוריו
של לאבקראפט שג'ולייט גרמה לכולם לראות ולהבין. מעניין מה
מסתתר בתוכה, בתוך ג'ולייט. הצלקות שלה נראות פחות חיצוניות
ויותר פנימיות, כאילו שהיא מסתירה משהו לגבי עצמה. אך הוא חש
שהסוד האפל שמסתתר בג'ולייט הוא כה רחב יריעה ועמוק שלא יהיה
ניתן לגלותו כעת, לא באווירה הנוכחית. וכל זה אם היא עדיין
בין החיים.
המבנים הירקרקים והמוזרים גרמו לו להרגשה עכורה ככל שהתקדם,
מביט לכל כיוון, מחפש משהו חי, משהו אנושי; גופו הצטמרר כשחשב
שוב על האימה המסתתרת מתחתיו. במרחק של כתריסר מטרים ממנו ראה
את ההיכל הקטן שבו עמד לאחרונה עם כל החבורה. כשהגיע מספיק
קרוב לעמד מתחת לתקרת ההיכל שהגנה על החול ועל הכניסה לקברים
מפני הגשם, האיר בפנסו וגילה את דלת האבן שחסמה את הכניסה
לקברים, היא הייתה פתוחה כעת. כשהאיר עוד את המקום גילה גם כאן
כתמי דם. הם מתים? כולם? הוא לא ידע מה לחשוב.
מה היה הטעם להמשיך, לחדור למקום האימים, לגלות את מלאך המוות
שמצפה לו אי-שם בפנים. אם ארד לשם, חשב, גורלי יהיה כמו
גורלם, אך אולי יש עוד סיכוי, לראות את אוונג'לין שוב, ואת
בת'. הוא לא יכול היה לוותר על הסיכוי הזה והחליט בנחישות
לרדת במדרגות, אך אז משכו את עיניו השרטוטים של אוונג'לין
בחול, מוכתמים בדם אבל עדיין קריאים. מבין השרטוטים הוא ראה את
השם; השם שאוונג'לין גילתה, השם של הנערה שהועלתה כקורבן,
שבעקבותיה התחילה ההשמדה ההמונית. הוא קרא את השם המודגש שוב
ושוב. זה לא יכול להיות, חשב, זה חסר כל הגיון. קמרון
התקרב אל הפתח בחשש, הוא הרים את רגלו בכדי להתקדם עוד צעד
קדימה אך חזר בו. תספור עד עשר ואז תעשה זאת, אתה מוכרח!
עשר. תשע. שמונה - בת' אוחזת בו קרוב, שפתיה הארגמניות נפסקו
ונגעו קלות בשפתיו. שבע. שש. חמש - אוונג'לין מניחה את
אצבעותיה הארוכות על ידו, מלטפת את זרועו, נשענת עליו, מגע
ידיה הרכות,  נשיקתה הענוגה, הו אוונג'לין... אל תלכי, הישארי
איתי בבקשה. ארבע. שלוש. שתיים - ג'ולייט, יופייה היה מסתורי
ואניגמטי. שיערה השחור זרם כיצור אורגני המתפתל בין נבכי
האינות. מבטה הקודר והעגום חדר דרכו ופלש בעורמה למעמקי
נשמתו. אחד. עכשיו הוא הרגע. הוא פסע אל תוך החשיכה, חושש
להפעיל את הפנס; חושש ממה שיגלה. הוא ירד במדרגות בזהירות וראה
אור רך מגיע מההמשך. היה ריח של טחב ורטיבות. רגלו פגעה במשהו,
הוא האיר את גופתו הקרועה של פרוסט, אצבעותיו של קמרון נשלחו
אל פיו בכדי למנוע צעקה. פרוסט לא הספיק להתקדם הרבה, חשב,
וכמה אני אצליח? הוא המשיך לרדת בזהירות, מצפה להיתקל בעוד
גופה, רגליו נוקשות על מדרגות האבן, יוצרות הדים בחלל האקוסטי
הריק של המערה שהובילה אל הקברים. המערה הייתה הקברים. כלל
שהתקדם, יכול היה לשמוע קול שקט, אך הוא לא הבין את משמעותו.
הוא סיים את המדרגות והחל ללכת לאורך מסדרון מקושט בקורי עכביש
ובגוון כחלחל של אור חלש שהגיע מקצה המסדרון. קמרון המשיך
להתקדם והגיע לצומת T. הוא בחר לפנות ימינה כי משם הגיע הקול,
שכעת זיהה לאימתו כבכי חרישי. הוא התקדם במהירות, כמעט רץ,
והקשיב לקול הבכי הגובר; הקול נשמע כאילו כל הפחד והעצב שחשו
כל הניצולים כשהיו בין החיים במהלך כל מה שקרה - הפך לקול הבכי
העצוב והמצמרר הזה שאפף את נשמתו. לפניו נפתח המסדרון לרוחבו
ונוצר מעין חדר; בפינתו הימנית הקרובה אליהם שכבה גופתו של
פיליפ. סביב החדר היו הרבה נרות זולגי שעווה עתיקה שאורם היה
כחלחל ובמרכז החדר היה המזבח ועליו התפתלה נערה שלא זיהה מיד.
זה לא היה מזבח רגיל; חלקו היה עשוי מאבן, אך רגליו וגופו היו
ברזלי מתכת שהחזיקו אותו באוויר מעל בור מים גדול ביותר. כעת
כשהביט בה באימה, זיהה את הנערה הערומה; זו הייתה אוונג'לין.
פיה היה חסום במטלית רטובה והיא התייפחה וכאבה מאחר שכל גופה
היה מעוטר בחתכים רבים. דם טפטף ממנה אל תחתית המזבח שבסיסו
היה דמוי קערה. "הו אווה," הוא רץ אליה מבועת, "מי עשה לך את
זה?" הוא הסיר את הסמרטוט מפיה והיא בכתה בקול רם, מזועזעת
וממלמלת, היא לא הצליחה לדבר; מילותיה היו שטופות דמעות ונבלעו
בצערה הרב. היא נשמה עמוק, עדיין מתייפחת ואז חייכה אליו חיוך
מיוסר אך מלא בהתרגשות, "קראת לי... אווה, לא ק-קראת  ל-ל-לי
כך עד כה," והיא המשיכה להתייפח אף יותר, כאילו עצם האמירה של
המשפט גרם לה להבין אף יותר את מצבה העגום. קמרון רצה לשחרר
אותה, אך רגליה וידיה היו כבולות בחוזקה בשלשלאות ברזל כבדות.
"כשנצא מפה אני אקרא לך כך תמיד, מבטיח! עכשיו אני צריך שתאמרי
לי מי עשה את זה? זה היה גווין?" היא הנידה את ראשה לשלילה
והמשיכה לבכות, ממלמלת מילים לא מובנות. "אוקיי, תהנהני לי, מי
שעשה לך את זה נמצא בקרבת מקום?" היא הנהנה לחיוב. אם זה לא
היה גווין, אז מי זה היה? הוא חשב על השם של הנערה שהוקרבה
אז, לפני כל-כך הרבה זמן. השם של הנערה שאוונג'לין הצליחה
לפענח מן הכתוב במגדלור, השם שנשאר כתוב מתחת להיכל הקטן, ליד
הכניסה לקברים; השם היה בת'אני.

כל זה חסר הגיון, חשב שוב. "תאמרי לי, אווה, זאת הייתה
בת'?"
היא הצליחה להירגע קצת יותר והשיבה לו: "כן, קמרון, זאת הייתה
בת', היא הייתה אחראית לכל מלכתחילה. הספינה, היצור הענק, האי
מלא המפלצות, זאת היא, היא הובילה אותנו לכאן, היא שיטתה
בכולנו."
"אבל גווין, הוא דקר את סטראטון וניסה להרוג אותנו! הוא התפלל
לאלים, הוא ניצל באורח מסתורי, את אמרת את זה בעצמך!"
היא הנידה עם ראשה לכיוון בור המים שמתחתיה. כשהביט קמרון ראה
את גופתו של גווין צפה במים האדומים, סכינו החדה תקועה בגבו
שלו ואז משהו התלפף סביב הגופה ומשך אותה למטה, בחוזקה, אל תוך
הים. אוונג'לין החלה להתפתל שוב בטירוף שגבר עליה, היא התחילה
לבכות שוב. "אני יודעת עכשיו מה היה כתוב שם, קמרון, ואנחנו לא
הבנו את זה, אני לא הבנתי. אני לא מאמינה שפספסנו את זה,
שטעינו כל-כך, כל הסימנים הצביעו לשם ואנחנו באנו בכל זאת."
"מה? על מה את מדברת? איפה היה כתוב מה?"
"במכשיר שבמגדלור, הדבר האחרון שנכתב - מה שקראנו ולא ידעתי
לתרגם עדיין, אתה זוכר מה היה כתוב שם? אני חשבתי שהיה כתוב שם
'... תצילו אותנו מהקברים...', אבל מה שבאמת היה כתוב שם
היה: 'אל תצילו אותנו מהקברים, ברחו כל עוד נפשכם שפויה', זה
מה שהיה כתוב שם קמרון, לא לנסות, לא להציל, אלא להימלט, לברוח
על נפשנו, פשוט לקחת את הסירות ולברוח משם," היא אמרה בשטף
מפוחד.
"ובת'? אני לא מבין..."
"היא לא מי שאתה חושב, קמרון, היא הייתה הקורבן, היא הנערה
מאותה התקופה, אתה לא מבין? היא הקורבן שהעלו על המזבח!"
"אבל איך לכל הרוחות זה יכול להיות? זה קרה לפני כמה אלפי
שנים! ובת', היא רק ניסתה להרחיק אותי מכל הכאב והסבל שהתרחש
סביבנו, היא אמרה לי להתרחק מהקברים, היא אמרה לי לא לעלות
למעלה לסיפון, היא ניסתה להציל אותי מכל זה! איך את יכולה
להאשים אותה בדברים האלו?" הוא כעס על אוונג'לין הכבולה בחוסר
אונים.
"אתה לא מאמין לי?" דמעות החלו לזלוג שוב מעיניה העצובות, "היא
לא ניסתה להציל אותך משום דבר, קמרון, היא רק רצתה שתוביל את
עצמך לאבדון. אין לה מצפון, זה רק שעשע אותה, לשחק איתך ועם כל
האחרים שקדמו לפניך," אמרה.
"היא צודקת לגמרי, קמרון היקר," אמר קול נשי ומוכר; בת'.
וכשהביט בהבעת פניה המרושעת, עלה במחשבותיו זכרון; זכרון
שהודחק בכוח עמוק לתוך הלא-מודע שלו.

קמרון יכל לשמוע את הרעם מכה באוויר הקר שבחוץ, מתמזג עם קול
פכפוך המים החולפים על פני ספינת התענוגות הגדולה והמרשימה.
הוא שמח על כך שהכיר את בת' כשעלה לספינה, היא הנעימה את זמנו
מאוד, והוא רצה לראותה שוב במהרה. כעת הוא ניגש אל חדרה
והתכוון לדפוק בדלת, אך ראה אור חלוש מהבהב בחשיכה והגיע
למסקנה שהיא ישנה לאור נרות. הוא רצה להעיר אותה עם חיבוק נעים
או נשיקה קטנה שהיא וודאי תאהב ואז גילה שהדלת מעט פתוחה.
משהו קרה לה? אולי פרצו פנימה. הוא דאג לבת' ופתח את הדלת
בשקט. לעיניו התגלתה בת', יושבת בשילוב רגליים על רצפת העץ
לאור נרות שהקיפו אותה. על העץ מתחתיה היה אמור להיות שטיח, אך
היא זרקה אותו הצידה ומתחתיו היה מצויר מתומן משונה עם זוויות
מוזרות. בת' אחזה באיזמל ביד אחת, כף ידה השנייה הייתה חתוכה
והיא טפטפה מדמה לתוך קערה קטנה. היא ישבה מול החלון והביטה
החוצה. המים בחוץ בעבעו ולתדהמתו מן המים המבעבעים החל לעלות
ראשה המבעית של מפלצת איומה ועצומה, לועה היה ענק והכיל
שוטונים ארוכים רבים. הוא פלט קריאת פחד כשהביטה בו בת', עיניה
היו שחורות לגמרי. "את..." ניסה להגיד, ואז כל מה שרצה היה רק
לברוח, אך הדלת נטרקה מאחוריו כבמטה קסם. הוא הביט בבת' שוב
ואז משהו חזק פגע בראשו והוא ראה את רצפת העץ מתקרבת אליו
במהירות.

"אני רואה שאתה זוכר," אמרה בת' בחיוך מתוק, מתוק מדי.
זעם אחז בו כשזינק לעברה בציפורניים שלופות, אך בהנפת ידה
העדינה הוא הועף חזרה והוטח בקיר. "תעזוב אותה, קמרון! רק
תברח!" צעקה אוונג'לין. הוא נפל על ישבנו וכשניסה להתרומם
לכיוונה, עפו לעברו שני מוטות ברזל שהתעקמו והחזיקו בידיו צמוד
לקיר, כך שלא יוכל להימלט. "ככה יותר טוב," אמרה בשלווה.
"מי את?" לחש קמרון, קולו כמעט ולא נשמע.
אך היא שמעה. "בת'אני, או בת', כפי שרבים מעדיפים."
"את באמת הנערה הבתולה מהשבט?"
"כן, רק שעכשיו אני כבר לא ממש בתולה," היא צחקה ואז מיד הפכה
הבעת פניה לקודרת.
"איך שרדת עד כה? עברו אלפי שנים," שאל.
ובתוכו חשב, החלום! הוא מתאר את מה שעבר עליך אז, זאת היית את
שם, לפני זמן כל-כך רב.
"כשחיים כל-כך הרבה זמן בקרבת האלים, דברים מוזרים ומעניינים
מתרחשים, הם קיבלו אותי כאחת מהם. אפשר לומר ששתיתי מנקטר
האלים," אמרה, "שירתתי אותם כל-כך הרבה זמן, בשם קת'ולהו
ויוג-נורדות', אוג-סות'ות', פנגלאווי את'ימורוס. אתה יודע בכלל
איפה אנו נמצאים, קמרון? אנחנו יושבים במעמקי העיר התאומה של
ראליה, כן, דגם כמעט מדויק של ראליה כפי שהייתה כשישנו האלים
הקדמונים. הם לא מתו כפי שנוטים לחשוב, הם תמיד היו שם, וכאן.
אפשר לומר שהעיר הזאת היא מעין יקום מקביל של ראליה, אך לא
העתק. הם גרים גם שם וגם פה, זה קשה לתפיסה עבור אדם פשוט מן
המניין, כמוך ו... כמוה," את המילה האחרונה ביטאה בגועל.
"איך גווין קשור לכל זה?" שאל קמרון.
"הוא היה בסך-הכל כלי משחק עבורה, שעשוע חולף," אמרה
אוונג'לין.
בת' התקרבה אליה ותוך רגע סטרה לה בעוצמה כה חזקה שהדהדה ברחבי
המערה וחדר ההקרבה.
פניה של אוונג'לין הוטחו הצידה; ציפורניה של בת' יצרו שלושה
חתכים מדממים בפניה החיוורות של אוונג'לין. בת' הרימה את ידה
ומן הרצפה ריחף לעברה הסמרטוט עד שנחת בידה. "גווין לא היה בעל
חשיבות,  הוא שוחרר על-ידי המפלצת אז בים כדי להסיח את דעתכם
ממני. מת או לא מת, הוא אותו דבר עבורי, אבל לך," אמרה בת'
וליטפה את פניה של אווה, "לך מצפה עוד כל-כך הרבה הנאה, מקווה
שתנצלי אותה כל עוד את יכולה," היא אחזה את לחייה של הנערה
הכפותה ונשקה לה. אוונג'לין התפתלה וניסתה להתחמק, אך בת'
הייתה חזקה יותר ולאווה לא נותר עוד מה לעשות כשבת' נשכה את
לשונה בחוזקה. היא קיפלה את הסמרטוט ותקעה אותו שוב בפיה המדמם
של הנערה. קמרון אחוז האימה הביט באוונג'לין המתייפחת והמדממת
ולא ידע מה עליו לעשות אז הוא ניסה להרוויח זמן. הוא חש שבת'
איבדה לגמרי שליטה בעצמה וכך שפעולותיה עלולות להיות הרסניות.
"כל הזמן הזה, היית מעולפת עקב ההיפותרמיה, ועכשיו את נראית
הרבה יותר טוב, העמדת פנים?" היא הנהנה. "אני לא מבין איך, את
היית קפואה, ידייך היו קרות, היה לך חום." היא חייכה שוב, "גם
לי מותר להיות אנושית לפעמים, לא? אתה חושב שאיבדתי כל צלם
אנוש? זה מה שאתה חושב?" הוא חשב לחלוטין שכן, אך הוא חשש לומר
לה זאת. "למה ביקשת ממני לא לעלות לסיפון? ולא לרדת לקברים?
הרי רצית שאמות בדיוק כמוהם, לא?" שאל בעניין, מנסה להתעשת
ולהתגבר על הפחד ועל הטירוף שאפף את הכל. הגופות בדרך לכאן,
גופתו החלקית של גווין בבור מתחת, וגורלה המתקרב של אוונג'לין.
הוא הביט במי הבור שהיו כעת צלולים מדם מאחר ושקע במעמקים ואז
לפתע חשב - איפה ג'ולייט?
"באמת קמרון, כשאומרים למישהו שסקרן מטבעו: 'אל תלך לבדוק את
הקברים, פשוט אל תיכנס לשם', או 'אל תעלה לסיפון, אתה לא יודע
מה מצפה לך שם!'" היא חייכה שוב, שיניה הלבנות המושלמות בהקו
באור הנרות, "אז כמובן שהאדם יסתקרן אף יותר וייכנס ויבדוק!
אין לי שליטה על טבע האדם, אך הוא קל למניפולציות, במיוחד אצל
גברים שכמותך, האגו החזק והבטוח כביכול שלכם יפיל את כולכם
ואותך קמרון, ואותך," ואז הרהרה לרגע והוסיפה, "וגם קצת נקשרתי
אלייך, אני מודה. כפי שאמרתי, גם אני אנושית."
היא התקרבה כעת לאוונג'לין בנחישות, ואמרה, "עכשיו, קמרון, אני
רוצה שתביט בזה היטב, כי זה רגע שלא יחזור על עצמו, כמובן,"
בת' ניגשה לידית אחת, העלתה והורידה אותה, דבר שגרם למזבח
הברזל עליו שכבה אוונג'לין להתרומם. קמרון ביקש מבת' לחדול
מפעולותיה. "מה את מתכוונת לעשות לה?" שאל בפחד. אך בת' לא
הגיבה; ייתכן שלא שמעה אותו בשל רעש גלגלי המתכת, או שלא רצתה
לשמוע. כשהיה המזבח בגובה מספיק, היא עברה לגלגל ברזל והחלה
לסובב אותו - המזבח שעמד באוויר התהפך על צידו באיטיות, גורם
לדם שנאגר על הרצפה המעוגלת ולדם שפרץ מהחתכים הטריים של
אוונג'לין להישפך אל מי הבור הצלולים, עד שאוונג'לין שכבה
במהופך, ומולה היה בור המים שהאדים שוב מטיפות הדם הארגמניות
שזלגו לתוכו ביחד עם דמעות הפחד והאימה שלה. "בת', בבקשה ממך,
אל תעשי את זה, תשחררי אותה! היא לא עשתה לך כלום, למה את עושה
את זה?" היא חייכה חיוך מטורף, צחקה ואמרה, "תביט בזה היטב."
הסמרטוט נפל מפיה של אוונג'לין אל המים המבעבעים והיא צרחה תוך
כדי בכי סוער לעברו, "הו אלוהים, קמרון! תוציא אותי מפה,
בבקשה." משהו גדול התנועע שם בתוך המים. "אל תשאיר אותי כך,
תוציאו אותי, בבקשה, אני מפחדת, בבקש..." ואז תוך רגע מהיר,
כאילו שנעצר הזמן סביבם, יצור ירוק-שחור פרץ מן המים האדומים
ומילא את אוויר החדר בריח מחריד. הוא צלל חזרה למטה. קמרון
הביט בהלם בכפות ידיה ורגליה של אוונג'לין הכבולות לשלשלאות,
הזכר היחיד שנותר ממנה. בת' המחייכת הסתובבה ויצאה מן החדר
והשאירה אותו שם. קמרון ראה מעין גוון כחלחל של ברק חשמלי,
כשמוטות הברזל ניתקו והוא היה חופשי. הוא ניסה לנגב את דמעותיו
אך הן המשיכו לזרום. הוא לא התעכב כדי להביט שוב במה שנותר
מהאדם היקר והאמיץ, הוא ראה מספיק. "בת'." היא שמעה את הקול
קרוב אליה בעודה עומדת על צוק ומביטה בים. היא הסתובבה רק כדי
לגלות את קמרון מזנק לעברה ומעיף אותה אל הים בגובה של כעשרה
מטרים. הוא נפל מהצוק הקמור והתגלגל על הדשא, על האבנים ועל
השיחים עד שהגיע לעצירה מוחלטת, חבול לגמרי. בת' הגיחה מן
המים, לידה היה רציף. היא לחשה לעצמה: "קר," וטיפסה על הרציף.
היא התקדמה בו באיטיות, מורידה את בגדיה הרטובים עד שהייתה
ערומה לגמרי. קמרון הביט בה בשנאה ובכאב. הגאות הציפה את לוחות
העץ של הרציף לסירוגין, כך שבת' הילכה על פני המים. הלוחות
רעדו ובת' נבהלה, והחלה לרוץ כשלוחות העץ התנפצו ופרץ משם יצור
אדיר, אותו יצור שראה קמרון בחלומו. היא הביטה בקמרון והבעת
פחד אפפה את פניה, וקמרון חייך אליה מתוך כאב. אחת מזרועותיו
של היצור נשלחה לרגליה של בת' והפילה אותה על הרצפה. וקמרון
הבין שהיא עבור היצור רק טרף פשוט. זרוע תמנונית אחת של היצור
נשלחה לצווארה של בת' והרימה אותה באוויר. זרוע נוספת התלפפה
סביב רגלה ותלשה אותה, דם פרץ החוצה ובת' התייפחה, אך קמרון לא
נע ממקומו, רק צפה. בת' זעקה לעזרה ובכתה כשהכניס אותה היצור
אל פיו. כנראה שלא היית חשובה להם אחרי הכל, חשב קמרון בעודו
נמלט על נפשו דרך היער. דמעות הציפו את עיניו. תמונות הציפו את
ראשו; זכרונות של אווה, חיוכה של אוונג'לין ונשיקתה הענוגה
כשהיו ליד הקברים לפני שרץ עם סטראטון אל החוף כדי לחפש את בת'
הארורה. הזכרון של בת', כשמצא אותה בחדר - מזמנת את היצור מהים
- הוא זכר כעת, שהחדר בו התעורר לראשונה על הספינה היה חדרה של
בת', לא החדר שלו, וכשהיא פגשה אותו ווידאה שהוא אינו זוכר את
שקרה - היא פיתתה אותו, והוא היה קל לפיתוי, כה תמים
וחסר-אונים. הוא לא ייתן לדבר כזה לקרות לו שוב, הוא לא ייקשר
לאנשים עוד כפי שנקשר לבת' ואוונג'לין - כאב האובדן גדול מדי,
הוא אינו יכול עוד לתפוס את משמעות האהבה; היא התחלפה למגוון
כה גדול של רגשות עבורו כגון כאב וצער, כעס ושנאה, אכזבה
וייאוש. כולנו היינו אבודים, מאז שהגענו לאי הנורא הזה, אני
עצמי אבוד, חשב, וחש רצון עז להיעלם ולהיכחד. הוא קיווה עמוק
בתוכו שכל זה לא היה קורה לו. הוא לא היה רוצה שום קשר לכל מה
שקרה, הוא ידחוק את הכל הצידה ויתקדם קדימה, אל עבר העתיד
הבטוח; שם הוא לא יימוג כשבריר מקרי של גורם האהבה והאימה, הוא
יצמח ויתרחב, יגדל ויתפשט, הוא יהיה אדם אחר, אדם חזק יותר -
נטול דאגות, נטול פחד. הוא יהיה אמיתי, לא עוד דמות ציורית, לא
עוד סיפור אימים לפני השינה, הוא ייצור את ההמשך במו ידיו.

קמרון עשה בדיוק את שנאמר לו לעשות. יש עוד סיכוי להינצל,
נכתב, צריך לחצות את היער לכל אורכו, ושם בסוף היקום נוכל
להיעזר בגלגלי האש.  הוא לא ידע בדיוק מה הייתה הכוונה, גם
אוונג'לין לא הבינה, אך הוא היה נחוש לעשות זאת. היער היה אפל,
קודר ולח, כשקמרון רץ דרכו - לא מביט לאחור. דמעות המשיכו
להרטיב את פניו והותזו לצדדים. הוא חתך בדרכו ענפים ועלים, עבר
דרך שיחים דוקרניים ועצים מפלצתיים. אך דבר לא עצר בו עד שהגיע
לסוף היער, ושם ראה את החוף. היה זה חוף דומה לאותו החוף בו
התמקמו הניצולים כשהיו עוד בין החיים, מלבד פרט שונה אחד:
גלגלי האש.
קמרון לא שיער לעצמו שהמחשבה על פירוש גלגלי האש תהיה פשוטה
כמשמעה. במובן מסוים הוא תהה אם הוא עצמו יצר את זה, או אם הוא
לא יצר את הכל עד כה! אבל אם כן, מדוע ליצור את אוונג'לין ואז
לצפות בה מתה? מדוע ליצור יצור כה מעוות ברגשותיו כבת'? ומדוע
להחריב אי שלם, ספינת תענוגות מלאה באנשים חיים ונושמים, מדוע
יש למישהו כוח עז כל-כך להשמיד את הכל בהרף עין, בהינף יד
ובמחשבה בודדה אחת. הוא ניגש אל הרציף שנגע בעדינות במים, מעט
דומה לרציף שבחלומו ולרציף בו קיפחה בת' את חייה. לידו עמדו
שני גלגלי אש. אלה היו גלגלים מכוסים באבן שקופה שדמתה לזכוכית
ובתוכם בערה אש כחולה. באמצע הכלי היה מקום לשבת, מקום מספיק
לשני אנשים. קמרון הביט בקו הדק בין שפיות לטירוף, הקו שחיבר
בין השמיים למים הצלולים וחש כי הם אחד. הוא הביט לאחור
לראשונה, אל עבר היער האפל ונזכר במשפט - החושך הוא האמת
הנוראה היחידה, וחשב כמה נכון הדבר. הוא תהה כיצד האפלה היא
זו שהצילה אותו, האפלה ממנה כה פחד.
ואז ראה דמות נעה בין העצים; הוא קפא על מקומו ולא נע.
הדמות פסעה מחוץ ליער, היא הלכה בדממה וקרבה לעברו. ככל
שהתקרבה הוא זיהה עוד ועוד ממנה. זאת הייתה נערה צעירה, היה לה
שיער שחור ועיניים אפורות בורקות - זו הייתה ג'ולייט.
פניה, שיערה ובגדיה הרטובים היו מוכתמים בדם. היא התקרבה אליו
והוא הביט בה. שניהם היו בשקט לכמה רגעים עד שהיא פתחה את פיה,
"אני יכולה להצטרף אליך?" שאלה ברוך.
הוא הביט בה עוד, ביופייה הקודר. הוא חש שג'ולייט מהווה גורם
מאוד חשוב במשוואה שיצר קודם, האהבה והאימה. "כמובן," אמר,
ושניהם נכנסו לגלגל האש הכחול. קמרון לחץ על כפתור דמוי גביש
קרח והוא בער באור כחול - גלגל האש החל להפליג. לאחר כמה רגעים
של שיט, הם הביטו לאחור וראו את האי מתרחק. קמרון לא ידע לאן
פניהם מועדות, הוא רצה רק להמשיך ולשוט, להתרחק מהאימה ולהתמזג
עם ההמשכיות, עם האהבה. כשהביט בג'ולייט חש טוב יותר. הוא רק
נדהם יותר ויותר מיופייה הקודר.
"ג'ולייט," הוא גלגל את שמה על שפתיו, והיא הביטה בו בשלווה.
שניהם חזרו להביט בקו החלק והמלאכותי המחבר בין השמיים לים,
בין השפיות לאימה. ואז ראה קמרון דבר משונה. הוא הביט לצדו
הימני, אל עבר השמיים, וראה שהם אינם כפי שהם נראים, אינם
אמיתיים. בקצם העליון היו השמיים כדף נייר קרוע, דף נייר לבן
מקומט ועליו רשומים משפטים רבים. מעט לידו הוא ראה עוד מן
האיכות המקומטת של הים כדף מן המניין של רבים אחרים. סוף
היקום, חשב.
הוא הביט בעצמו, בידיו, וראה דבר דומה, שורות על גבי שורות של
אותיות שיצרו מילים שיצרו משפטים שיצרו סיפור. הוא קרא מעט ממה
שהיה כתוב על חזהו: לא אהיה עוד סיפור אימים שלפני השינה, לא
אהיה עוד דמות אקראית המושלכת לפח לאחר מחשבה מטרידה, אני אהיה
אמיתי, חשב, וראה את המשפט נכתב באותו הרגע וממשיך את קו
חשיבתו. אהיה אני ואני אהיה.
קמרון הביט בג'ולייט, היא נראתה אמיתית דיה, יותר ממנו, אך
כשהביט בעצמו חש שוב בנוכחותו של הברק החשמלי הכחול. הוא הביט
קדימה אל עבר קיר הנייר שדמה לים ולשמיים, וחש שיש כאן רק
טירוף. מאחוריהם בעבעו המים, וזרועות תמנוניות יצאו מהם, אך
דעתו הייתה שמורה לעתיד. הוא הביט הצידה וראה שג'ולייט מרימה
את ידה וממנה יצא ברק חשמלי כחול. הברק פער את דף הנייר והפך
אותו לאמיתי, רב-מימדי, מושלם. כמה מופלא הוא הדמיון, חשב.
כמה מופלא הוא.