קודם כל תירגעי.
דבר שני, אל תיכנסי לפאניקה.
דבר שלישי, תזכרי לנשום.
לא. זה לא נקרא לנשום.
זה נקרא להתנשף בהיסטריה.
אם לא תפסיקי, בקרוב תתעלפי מעודף חמצן.
עכשיו תתיישבי.
למה על הרצפה כפרות? יש מולך כיסא.
עכשיו יותר טוב, נכון?
את גם יושבת וגם חזרת לנשום בצורה סדירה.
מה עכשיו?
עכשיו תחשבי על הכל בקור רוח.
לפחות תנסי.
בדר"כ המצב פחות גרוע ממה שהוא נראה במבט ראשון.
אולי גם המצב כאן הוא כזה.
כעת, כשאת פחות לחוצה, בואי נעשה הערכת מצב.
אז הנה את, בריאה (לפחות פיסית), שלמה (פחות או יותר), נבונה
(אימא לפחות חושבת כך), את עובדת (חרא של שכר), לומדת (זה לא
קל), עצמאית (בערך) ודודה גאה לפינצ'ר חום.
לא רע.
יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
יכולת להיות בלונדינית מחומצנת, יכולת להיות מכורה לויוה.
יכולת לאסוף בולים באובססיה. יכולת לגדל 17 חתולות ולכולן היית
קוראת אפרים, ואת הרי בכלל שונאת חתולים.
אבל לא הגעת לכך. לפחות עדיין לא.
על כך ייאמר "תודה לאל על החסדים הקטנים".
ויש לך חסרונות. וחלקם נטולי חן לחלוטין.
את יכולה להקשיב לגלגל"צ שעות, את כה מבולגנת, כך שרוב גברי
הפלאנטה ייראו כפדנטים לעומתך, את יכולה לעופף כך שכל קשר בינך
לבין המציאות הוא מקרי בהחלט, יש לך חוש הומור (אם בכלל ניתן
לכנות את זה כך) מוזר ובדר"כ הבדיחות שלך מצחיקות בעיקר את
עצמך.
השאר חושבים שאת סתם מוזרה.
לוקח לך יובלות כדי להחליט ותוך כדי כך את משנה את דעתך לפחות
13 פעם, את אדם קר למראית עין, נרתעת ממגע, את יכולה להיות כל
כך צינית עד אשר את שותלת אנשים מרוב תוכחה ובכלל יש לך נטייה
לפגוע באנשים שהם הכי חשובים לך ולהיפגע מהם בגלל שטויות.
אבל זה שאני עושה לך עכשיו אבחון אישיות לא תורם לך ובטח לא
לי. אז אני אחזור לנושא העיקרי.
את בסדר, את.
באמת.
בסה"כ יצאת לא רע, אם לוקחים בחשבון את ילדותך העשוקה ואת חוסר
החיבה שלך לחתולים.
אני שמה לב שאת נרגעת. חזר לך הצבע לעיניים.
משום מה הברבורים שלי מרגיעים אותך.
מוזר.
אז מצאת אותו.
בדיוק אחרי שנתת לסקפטיות שלך לעכל כל חלקה טובה אצלך.
בדיוק קצת אחרי שהפסקת לחפש.
זה תמיד קורה כך, את יודעת.
דווקא כשמחפשים לא מוצאים.
אז כמו שאמרתי, לפני שקטעתי את עצמי עם פילוסופיות חיים
נדושות, הוא נכנס.
בלי זיקוקים, בלי תופים, בלי חצוצרות.
נכנס בשקט ולאט לחייך. ומבלי לשים לב תפס את זמנך ורגשותייך
שחשבת שאינם בנמצא.
לפני שהספקת לקלוט מה קורה, ראית שעולמך כבר אינו סובב אותך
ושהלב שלך נמסר לו, או יותר נכון שאת מסרת אותו מבלי משים.
פתאום היה לך חשוב לראות אותו מחייך, וכשהוא נושק לך את מרגישה
שרכות ממכרת עוטפת אותך כך שהברכיים שלך הופכות לנוזל, ואת
מתלהבת כמו ילדה דבילית מכל גילוי חיבה. אינך מפסיקה לחשוב
עליו ואת משרבטת את שמו ומעטרת את האותיות בלבבות קטנים על כל
פיסת נייר הנקרית בטעות בפנייך.
ועם זה, עוד איכשהו, היית מסוגלת להתמודד.
הרגשת קצת כמו מפגרת, אך האושר הדביק הבריח כל מחשבה צינית
שניסתה לחדור אל מוחך.
ואז המצב השתנה. לא לפתע.
אם זה היה פתאומי, היית שמה לב להתדרדרות, אך לא כך זה קרה.
עם כל מפגש, עם כל שעה שחלפה לה במהירות שיא, נקשרת אליו יותר
ויותר ורגשותייך הפכו להיות יותר ויותר עמוקים עד שיום אחד שמת
לב למצב הבלתי הפיך.
ועכשיו את כאן.
מכווצת כולך ומתנשפת לתוך שקית נייר.
פתאום מילים כמו מחוייבות ומערכת יחסים פחות גורמות לך לגרדת
ולעקצוצים בכל הגוף ואת מבחינה שהוא מספיק לך מכל הבחינות.
אינך רוצה יותר.
אפילו המחשבה על ערב לבד איתו, שאינכם עושים דבר מלבד להקשיב
למוסיקה ולדבר, גורם לך לחייך באופן בלתי נשלט.
וזה אושר.
כשאת מגיעה לאותה נקודה שיש לך את כל אשר חפצה נפשך ואינך
מתאווה יותר לדבר.
נפלת אחותי. נפלת.
מזל טוב.
אותו את אוהבת.