הוא נכנס לי לחיים לפני שנה וקצת
הוא היה שם עוד לפני, אבל נשאר בצד.
הוא גרם לי להצטמרר למשמע נגינה
וניסה להחדיר בי קצת בטחון ואמונה.
ואם זה נשמע לכם קצת ילדותי, או מטופש
שכבר קראתם את זה ואין פה שום דבר חדש
אז שתדעו שאת השיר הזה אסור לי לכתוב
ושאת הבן אדם הזה לא כדאי לי לאהוב
כי הוא נכנס לי פעם אחת גם לדף
ואפילו שאמרתי לו שלא יחזור והוא לא שב
אני עדיין מקווה ועדיין לא מתייאשת
עדיין רוצה לבכות ועדיין היד רושמת.
עדיין הייתי רוצה שהוא יקרא ושיתקשר
שיגיד שהוא אוהב אותי ושהוא לא יכול יותר
אבל זה לא נכון וזה אף פעם לא יקרה
זו לא אשמתי,זה כי הוא פשוט כזה.
וזה לא משנה כמה אני אחלום
אין לי איתו שום סיכוי לא מחר ולא היום
וכמה שהמבט שלו ירוק ועמוק
וכמה שהחיוך שלו עושה לי מתוק
הוא עדיין רחוק, עדיין לא שם
עוצמת את העיניים לשנייה והוא נעלם.
כמעט ששה עשר חודש, כמעט שנה ושליש
אני אותה ענת והוא אותו האיש
ידידים טובים וזה אפילו משתפר
אבל לצערי אני עדיין רוצה יותר.
יותר מלשבת לידו בשיעור פה ושם
יותר מלהתווכח איתו ולצעוק בקול רם
יותר מלהתגעגע אליו כשהוא לא נמצא
יותר מלהשתגע כשאני שומעת נגינה של... (לא משנה מה)
משהו שכנראה הוא לא יכול ולא רוצה לתת
שבהעדר חרוז סביר יקרא: "אהבת אמת".
שיהיה תמיד שם בשבילי, כשאני שמחה או עצובה
להשעין את הראש על הכתף שלו כשאני עייפה
שלא אצטרך להזכיר לו מתי יש לי יומולדת
שיאהב אותי כמו שאני ולא ירצה אותי אחרת
שיאמר שאני יפה, וחמודה, ומקסימה, ומתוקה
שיש לי קול מדהים ושהוא לא יכול בלעדיי שנייה
כי אני לא שוכחת ממנו, אפילו לרגע קט
והוא נמצא אצלי בראש כמו שלא היה שם קודם אף אחד.

1.6.05