היא קמה באותו בוקר עייפה מתמיד. היא וחברותיה עברו לילה לבן
ולמדו לבגרות במתמטיקה עד השעות המאוחרות של הלילה. הן נשנשו
כריות ושתו משקאות קלים בין משוואה למשוואה, וכשהגיע לבסוף
הבוקר הן סיימו לעבור על כל החומר לבחינה. אולי אם הן היו
מקשיבות בשיעורים יותר או לומדות מאז המתכונת, הן לא היו
צריכות לעבור את הלילה המתיש הזה, אך את הנעשה אין להשיב והיא
שמחה שהן חרשו את כל החומר. היא רק הצטערה שמרוב לימודים היא
לא הספיקה ללכת לשירותים בכלל ושעכשיו אין לה בכלל זמן.

היא התגלגלה מהמיטה בחוסר רצון, שמה עליה את הדבר הראשון שמצאה
על הרצפה והלכה לשירותים לשטוף פנים, לסרק את השיער ולצחצח
שיניים. ברגע שנראתה פחות או יותר סביר היא הלכה למטבח, הכינה
לעצמה קפה שחור ומר, ופתחה את העיתון. היא לא קראה אותו משום
שפחדה שכל פיסת אינפורמציה שתיכנס למוח הדחוס שלה תבוא על
חשבון לוגריתמים וקוסינוסים. לכן היא רק רפרפה בעמודים והביטה
בתמונות, מנסה בכל מאודה לא להילחץ מהבחינה הקרבה ובאה, בעוד
כשעה וחצי.

כשהיא הגיעה לבית-הספר היא עוד הייתה נינוחה ושלווה, בעוד שאר
חבריה לספסל נלחצו ועברו שוב ושוב על החומר באמוק, מנסים
להספיק כמה שיותר במעט זמן שעוד נותר. היא חייכה לעצמה וחשבה
שהם לוקחים את זה קשה מדי. זה כולה בגרות במתמטיקה, תמיד יש
מועד ב' ובגרות חורף. אפילו אם מקבלים ציון לא טוב זה לא סוף
העולם, תמיד אפשר לשפר ציונים ולהשלים בגרויות, לא ביג דיל.

היא נכנסה לכיתה והוציאה מהתיק שני עטים, בקבוק מים מינרלים
ושקית עם ירקות חתוכים וגזרים, לפני שהניחה את התיק בקדמת
הכיתה וניגשה לשבת במקום פנוי. כולם כבר הכירו את ההרגל המוזר
הזה שלה לנשנש ירקות וגזרים ואפילו קראו לה בלגלוג "באגס
באני". כתגובה היא רק נגסה בגזר, לעסה בקול ושאלה: "What's up
Doc?" להגיד שהיא דומה לארנב גבוה ורזה, זה לא הדבר הכי גרוע
שיכלו להגיד לה.

דקה לפני שהבוחנת חילקה את הטפסים, ההרגשה המוזרה החלה. זאת
הייתה תחושת בחילה, מעורבת בלחץ בחזה ופרפרים בבטן. היה נדמה
לה שאוטוטו עומד להיות לה התקף חרדה, אך היא הצליחה להישאר
בשליטה. היא לגמה לגימה איטית וארוכה מהמים הצוננים שלה, נגסה
בגזר והתחילה לענות על הבחינה.

היא ניסתה לא לחשוב על התחושה הזאת בזמן המבחן, ופשוט ריכזה את
כל הכוחות הנפשיים שלה בג'יבריש שהיה מודפס שחור על גבי לבן
מול עיניה. היא פתרה את שתי המשוואות הראשונות בקלות יחסית, אך
שתי המשוואות האחרונות היו מסובכות. היא השקיעה את כל כולה
במבחן, המוח שלה מריץ אופציות ומסרב לחשוב על משהו מלבד
התרגיל. בסופו של דבר היא פתרה גם את שני התרגילים האחרונים
בהצלחה, ויצאה מהכיתה לפני רוב התלמידים האחרים. היא הרגישה
הקלה עצומה והתחושה המשונה שתקפה אותה קודם נשכחה מלבה. זהו,
הבגרות הארורה הזאת הייתה מאחוריה.

החברות שלה לקחו אותה למסע שופינג מפרך, כדי לחגוג את סיום
הבגרות. הן נסעו לתל-אביב וחרשו את אלנבי ושינקין, נכנסו לכל
חנויות המותגים ומדדו את קולקציות הקיץ הכי חדישות. היא מדדה
שמלת ספגטי פשוטה ויפה שהגיעה עד לברך עם מחשוף עמוק ומכובד.
היא הביטה בראי בתא המדידה ונגעלה מהמראה שנשקף אליה. היא
הסתכלה בשאט נפש בגלגלי ההצלה מסביב למותניים שלה, בירכיים
שמאיימות לבקוע מהשמלה כמו היצור מהנוסע השמיני ובנקניקיות
שיהוו תירוץ עלוב לשוקיים, שבצבצו מתחת לשמלה. היא פשטה מהר את
השמלה ובהתה ארוכות בעצמה, לבושה רק בחזייה ובתחתונים. העיניים
שלה שרפו מרוב שנאה לכל איבר ואיבר בגופה הנפוח והיא מיהרה
להתכסות בג'ינס ובגופייה.

החברות שלה קנו כמה חצאיות וחולצות והתפלאו שהיא לא מצאה שום
דבר. היא לא הייתה מופתעת, איך משהו אמור לעלות על הממדים
המפלצתיים שלה? אבל החברות שלה לא וויתרו והמשיכו ללחוץ ולנג'ס
- "אולי השמלה הזאת?" או "תראי איזו חולצה יפה!" ו"את תיראי
משגע בחצאית הזאת!" חרף כל ניסיונותיהן, היא לא השתכנעה ויצאה
מהמסע הארוך והמייגע הזה בידיים ריקות ובנוסף התחושה המוזרה
צפה וגעשה.

היא הגיעה הביתה לבית ריק, משהו שלא היה חדש לה, בהתחשב בעובדה
שהאחים שלה אף פעם לא בבית וההורים שלה עובדים רוב הזמן. היא
ישבה במטבח וניסתה לגרום לתחושה הזאת להיעלם, אך ללא הצלחה.
עיניה שוטטו לעבר המקרר והיא פתחה אותו בזהירות, אומרת לעצמה
שתוציא רק דיאט קולה. והיא באמת הוציאה דיאט קולה, אבל בדרך
היא הייתה מוכרחה לראות מה אמא שלה בישלה ושמרה בקופסאות. היא
הריחה את הקוסקוס, הפירה, הלזניה והספגטי אלפרדו. הפה שלה החל
מזיל ריר והתחושה התחלפה ברעב אימתני. היא לקחה מזלג ואמרה
לעצמה שרק תטעם וזהו. היא תחבה את המזלג לתוך הספגטי, גלגלה
אותו על המזלג ונתנה לגבינה לשקוע על בלוטות הטעם שלה בלשון.
היא אכלה ברעבתנות, הרוטב הסמיך נוזל לה בצד הפה באיטיות, אך
לא היה לה אכפת. התחושה המוזרה פגה מעט, וזה היה התירוץ שלו
חיכתה.

היא פתחה עוד ועוד קופסאות, לא טורחת אפילו לחמם חלק מהמאכלים
ופשוט נתנה דרור לרעב הפתאומי שנחת עליה. את הלזניה היא שמרה
לסוף ואפילו חיממה אותו, והגבינה פשוט נמסה לה בפה כמו גלידה.
גלידה... היא פתחה את המקפיא ופשפשה בפנים עד שמצאה את גלידת
הווניל עם שבבי שוקולד שכה אהבה. היא קרעה את המכסה מהקופסא
ועדרה את הכל לתוך הפה הפתוח, עוד ועוד עד שהתחושה נעלמה לגמרי
וכל שנותר היה תחושת שובע וסיפוק. היא עצמה את עיניה בהנאה,
שנייה לפני שהן נפקחו באימה. היא הביטה בקופסאות הריקות
המפוזרות במטבח והבינה ששוב פעם היא הגזימה. היא שוב הרשתה
לילדה השמנה להשתלט עליה לגמרי.

היא רצה לשירותים וסגרה את הדלת, יותר מתוך הרגל ישן מאשר
מצורך בפרטיות, שהרי לא היה איש בבית. היא הרימה את המכסה של
האסלה, לקחה את מברשת השיניים שלה ודחפה אותה עמוק לתוך הגרון,
מענישה את עצמה על חטאיה. בפעם הראשונה כל שעלה היה רוק סמיך
ומר, אך היא הייתה מנוסה וידעה כמה עמוק וחזק צריך לתקוע את
המברשת ולכמה זמן.

בסוף היא הצליחה וזרמים אדירים של נוזלים פילחו את גרונה
ורוקנו את קיבתה. עם כל גל נוסף, היא הרגישה הקלה הולכת
וגוברת, כאילו שכל גל הדחיק אחורה את הילדה השמנה, עד אשר
נעלמה לגמרי. היא נותרה לבדה, מתנשפת מעל האסלה, מזוככת
וטהורה. היא הורידה את המים בהקלה - היא רצתה ללכת לשירותים
מאז אתמול, עם כל הכמויות של כריות שהיא חיסלה. היא נאנחה - זה
היה קרוב, קרוב מדי אפילו. אסור היה לה לאבד שוב שליטה -
שליטה, זה שם המשחק והיא התכוונה להצטיין בו. היא צחצחה שיניים
ושטפה את הפה שלה במי פה בטעם מנטה. היא הרימה את עיניה לבת
דמותה בראי, הביטה בעיניים בילדה השמנה ונשבעה לעצמה שלא תיתן
לילדה השמנה לחזור לשלוט בגופה.

בדיוק כפי שנשבעה כל יום ויום.