זה היה בערב קריר, לא חם מדי לא קר מדי.
ישבתי במרפסת על הספה הירוקה והרוח התבדרה בשערי הפזור.
משקפי היו חצי שמוטות על אפי ודמעה אחת, לא חמה לא קרה, זלגה
מעיניי לכיוון פי.
הרמתי את ראשי אל השמיים.
הבטתי אל הכוכבים, היה כוכב אחד זוהר שזהר מתמיד.
הטלפון צלצל בערך חמישה צלצולים ופסק, מייד אחריו הפלאפון שלי
צלצל.
מייד אחרי שהפסיק צלצל שוב ושוב ושוב.
לא הייתה לי ברירה ועניתי, הבהרתי שאיני רוצה לדבר וניתקתי.
הפלאפון לא הפסיק לצלצל.
לבסוף נמאס לי וכיביתי אותו.
אם היה משהו שאהבתי יותר מהכוכבים הזוהרים בלילה זה שקיעות או
זריחות.
מעניין אם הוא גם מסתכל בשמיים עכשיו.
שלוש דפיקות בדלת קטעו את מחשבותי.
לא רציתי לפתוח אבל שאלתי בחוסר חשק מי נמצא מאחורי הדלת.
זה היה הוא.
פתחתי, לא יודעת מה דחף אותי לעשות זאת אבל עשיתי.
'אני אוהב אותך', הושיט לעברי ורד אדום יפה, כמו שאני אוהבת.
מייד אחר כך הוא חיבק אותי.
כל כך התגעגעתי לחיבוק החם הזה ולליטוף הנעים הזה.
ישבנו שנינו על הספה והבטנו בכוכבים, על אותו כוכב כנראה.
הזריחה כבר התחילה לבוא.
החיבוק שלו נעם לי כל כך, פשוט לא רציתי שההרגשה הזאת תיגמר
לעולם.
ישבנו שנינו שם והבטנו בשמש העולה מהמזרח.
התחלה חדשה וטובה. לשנינו.