יושבת בבדידות שבי בתוך שלולית דמעות...
משחקת עם בועות המים משפריצה על עצמי...
הקדמתי את שבועות...ובמקום גבינות ...לחם יבש תקוע בגרון...
מורידה את הראש הכבד...ולא מסתכלת קדימה.
רק העיניים מידי פעם מציצות לבדוק אם עדין לבד...


קמה הולכת יושבת מתלבשת.
אוכלת שותה...
ועדין יושבת ולא זזה.
מישהי אחרת עושה את הדברים במקומי .
כל לילה ממלא את היבש בברכת נפשי.

כאב נסבל... פרח בין ביצת כאבי.
ניזון מהסבל שלי, ומלבלב ביופיו בין הריחוק.
ובתוך מצולות מחשבות הצער קיבל ניתוק...
מתי אפסיק לספוג את הנוזלים ששפכתי...
ואם כשאקום לא אהיה כבדת מעמסה...
בריכת דמעות יוצרת משקל כבד...