"את אומרת לי שבחיים לא הצלחת לשכוח מישהו?"
הוא הסתכל עליי עם העיניים הגדולות שלו.
"בטח שכן", עניתי לו, "אבל אתה..." שתקתי לשנייה.
"לפעמים אני עדיין מתגעגעת לרגש הזה."
הוא המשיך להסתכל עליי ושתק, כאילו מצפה להמשך.
"לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לא לשכוח, לחזור לזמן שהרגשתי
מה זאת אהבה."
הוא הבין שהתכוונתי אליו.
"אני שכחתי אותה, וזה מה שחשוב", הוא אמר לי בקול חלש.
"אבל איך יכולת לשכוח אותה כל כך מהר?" שאלתי מופתעת מחדש.
"כי... כי הבנתי שלא באמת אהבתי אותה."

הוא נתן לי יד והלכנו כל הדרך הביתה יחד.
הוא ידע שאהבתי אותו פעם, אהבה כל כך חזקה.
אבל הוא ידע גם שהתגברתי.

לפעמים אני שוכבת ערה במיטה עד השעות המאוחרות של הלילה. פשוט
חושבת, נזכרת באותם ימים שהרגשתי מה זאת אהבה, כשהייתי מאוהבת
וחייתי בבועה שלי.
אף פעם לא הבנתי למה הוא באמת לא היה איתה, הוא אהב אותה והיא
אהבה אותו, כל כך קינאתי בה על זה שהיא זכתה בלב שלו.
עד שהוא בא אלי ואמר לי שזה נגמר ביניהם, לא אהבתי אותו יותר,
אבל איפשהו בתוכי שמחתי.

כבר מזמן הפסקתי לחשוב עליו, לכתוב עליו שירים.
אחריו לא אהבתי אף אחד בצורה כזאת, הפסקתי לבכות, הפסקתי
לכתוב, הפסקתי לחלום, הפסקתי להרגיש.
זה היה כאילו האהבה הזאת לקחה איתה את כל מה שהכרתי קודם.

פעם כשדיברתי איתו הלב שלי דפק כל כך חזק, והרגשתי את הבטן שלי
מתהפכת מהתרגשות.

לאן כל זה נעלם?

ואני שאלתי אותו איך אפשר לעזוב אהבה כזאת גדולה.
והוא אמר:
"זה פשוט הפסיק".
וחייך חיוך עצוב.