אף פעם לא חשבתי שזה באמת יקרה.
תמיד חשבתי שיום אחד זה פשוט ייגמר בבת אחת.
אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.

זה התחיל כשקמתי בבוקר, נשארתי שוכבת עוד חצי שעה במיטה ושמתי
מוסיקה ברקע.
התחלתי לחשוב על השיחה שלנו אתמול, וכל שניה הדהד לי בראש אותו
משפט שהוא אמר לי: "לפעמים אני חושב שאת היחידה שאני צריך
בעולם הזה". חייכתי לעצמי לרגע, עד שהחיוך נמחק.
קמתי לאט מהמיטה והלכתי לשטוף פנים, המוסיקה המשיכה להתנגן
כשאני הולכת בשקט על הרצפה הקרה.
"לפעמים אני חושב שאת היחידה שאני צריך בעולם הזה", זה חזר אלי
שוב, דמעה נפלה על הלחי.

זה מוזר שלמרות שהיו לי הרבה חברים עדיין הרגשתי לבד.
רק רציתי לחזור להרגיש כמו פעם, להפסיק להיות אטומה כלפי
אנשים, במיוחד אנשים שאני אוהבת, רק רציתי שיום אחד אני אהיה
איתו ואז הוא יחזיר לי את הרגש שהלך לאיבוד.

חזרתי לשכב במיטה ופשוט עצמתי עיניים, זיכרונות עלו בי
והתערבבו יחד עם הסחרחורת שהגיעה רק עכשיו.
איך זה שהוא מצליח להבין אותי בצורה כל כך מושלמת?
קורא אותי כמו ספר פתוח.
אבל דווקא את השורה הזאת הוא תמיד מפספס.
מדהים כמה שהוא מסוגל לשנות אותי, רק במילים.
"לפעמים אני חושב שאת הדבר היחיד שאני צריך בעולם הזה."
עוד חיוך בקצה השפה שנמחק ברגע שחזרתי לעצמי.
חשבתי בראש פתוח מה יקרה אם הוא יהיה שלי, כמה שזה יעשה לי
טוב.
הרכנתי את הראש, הכבדות נפלה עליי.
"הוא אוהב אחרת, את יודעת את זה", מלמלתי לעצמי בשקט.
הרגשתי את העיניים נעצמות בלי לשים לב, ואז ההרגשה של הסוף.
"בחושך אתה תהיה שלי".

עברה שנה.
ואני כבר לא פה.
18 כדורי שינה וחצי בקבוק וודקה
עשו את העבודה.
ואני עדיין נזכרת.