מדליקה עוד סגרייה בדרך לחופש,
שאכטה ראשונה,
אוי כמה זמן...
חושבת שעוד שבועיים זה נגמר,
חושבת שעוד שנתיים זה נגמר
חושבת שעוד עשרים שנה גג אני גמורה.
אט אט מתקרבים לחצי,
חצי החיים, חצי הסגרייה...
מרימה את הסיגרייה לעוד שאכטה,
לכוון הפה,
כמו מרימה כוס מים מרווה,
והאבסורד הוא שהאחת הורגת והשניה מחייה.
תוך ארבע דקות עברנו את החצי,
הגענו לסוף, הסוף די מר,
החיים הולכים לאיבוד ואתה, אני, לא מסכימה עם הסוף,
כי הרי הוא לא ממש הוגן.
"אולי תהרגו אותי וזהו?"
BOOM זה נגמר, אני גמורה, יריה אחת בראש ודווקא עברו חמישים
שנה,
זה מעודד כי יכולתי לחיות עוד, אבל מספיק...
אני זורקת את הסגרייה על הבטון שטוף השמש וממשיכה בדרכי בידיעה
שהסוף מציאותי.