כולם ירכיבו משקפי שמש, אפילו אם יהיה זה יום חורף סגריר.
הרוח תעיף מטפחות שחורות ואם תהיה גם מערכת הגברה היא תגרום לה
לשרוק ולצרום באזניים.
וגם אני אעמוד בין המלווים, המנחמים, המתאבלים, הבוכים, אאזין
להספדים, אולי אפילו אומר כמה מילים, אסקור בעיניים שבעות רצון
את הקהל. אראה מי בוכה באמת, מי מתאבל עליי, מי עצוב בכל
גופו וליבו שאני כבר לא חלק מנוף ההווה שלו.
ומי בוכה כי זו הלוויה. כי מישהו מת, כי אנשים מספרים סיפורים
מרגשים ועצובים.
הוא לא ממש הכיר אותי אבל הוא בא להלוויה אולי כי הוא גר במקום
מגוריי או שאולי עבדנו באותו משרד, אולי הוא היה בפלוגה שלי
בצבא והוא לא ממש זוכר אותי אבל כל החבר'ה באו ולא היה לו
נעים. אולי בכלל הוא חבר של ההורים שלי ומעולם לא פגשני.
אבל כולם בוכים.
וזה בסדר.
אני לא כועס או מאוכזב, להיפך, אני שמח שכולם יכלו להגיע
ומשתתף בצערם ובאבלם.
את אלה שאראה שאהבו אותי באמת אוהב עוד יותר משאהבתי בחיי.
כשנשמה אוהבת אותך זה כבר משהו, זה יותר מסתם עוד בן אדם.
ואת אלה שבאו אוהב על כך שבאו, ועשו עימי חסד אחרון למרות
שידעו שלעולם לא אוכל להשיב להם כגמולם. לפחות לא במטבעות
גשמיים.

אם זה היה ריאלי, הייתי מבקש שגופתי תישרף ואפרי יונח בצנצנת
יפה וסולידית (לא מחרסינה עם ציורים יקרים, גם לא עץ משובח -
משהו פשוט) שתוצב על המזנון בסלונה של אימי, וכך הייתי נשאר
קרוב אליה מבלי להטריח אותה לעלות לקבר ולטפל בו ובצמחיה.
חברים יבואו לשבת איתי ואיתה ואפשר וזה יקל עליה ויסייע למלא
את החלל שהשארתי.

הייתי מת להיות בהלוויה שלי.