השנה ידעתי שזה יהיה שונה. רציתי שזה יהיה אחרת וידעתי שהכול
תלוי בי.
כבר 12 שנים שעושים את החג אצלנו.
עוד לפני שהם דופקים בדלת, אני כבר יכול להריח אותם נכנסים
ולכל אחד ריח מסוים משלו.
דוד אפרים ואשתו בלה מגיעים כל שנה עם פרחים ענקים, דוד אלי
ואשתו רחל ארוזים בכלי הגשה חגיגיים וסבא ליאון וסבתא לאה
שתמיד מגיעים באיטיות מצחיקה אחרי כולם, שולחים אליי מבט
חייכני ומלטפים ברכות את ראשי.
אימא, כמובן, במטבח עם סינר ירוק ואבא מברך את כולם לשלום.

עם השנים, הצטרפו למשפחה עוד כמה ילדים מפונקים שתמיד דרכו
עליי למרות שאני הרבה יותר גדול מהם וכשכבר לא יכולתי יותר עם
ההצקות שלהם, סבא ליאון תמיד הסתכל עליי במבט של "תבין אותם,
הם רק ילדים קטנים".
עמוק בלב ידעתי שאני הייתי הראשון, הרבה לפני שהם באו ושתמיד
יהיה לי מקום בלב של סבא, אפילו מקום גדול יותר משל נועם,
יובל, עילאי ושי אז נרגעתי ונתתי להם להציק לי עוד קצת. זה גם
ככה לא ממש כאב לי.
השנה, כולם הגיעו באיחור.
"אל תשאלי איזה פקקים היו," קיטרה בלה, אפופה בריח וניל חזק
ומחניק, ובידה עציץ ענקי שהסתיר לה חצי גוף, שזה לא פשוט בכלל
כי יש לה גוף ענקי.
"את מדברת? אני מגיעה מהרצליה.. כל איילון פקק אחד גדול." רחל
ירתה חזרה כמו תמיד.
"על מה את מדברת? הרצליה? פחח... הצחקת אותי. את יודעת מה זה
להגיע מחולון לכאן ועוד לא בלי דלק... בחייך." וככה זה המשיך.
שתי הגיסות הכי מעצבנות בעולם. לא מפסיקות להוכיח אחת את
השנייה ולקנח תמיד בחיוך מאוס ומזויף כמו של מלצרית עייפה.
שלא לדבר על זה שהן אף פעם לא נחמדות אליי. לעולם לא. בקושי
מבט זורקות אליי.
מה שמצחיק שעם כל הריבים שלהן, הן תמיד נראות לי כמו אחיות, לא
תמיד אני מצליח להבדיל ביניהן וכשאומרים להן כמה הן דומות, הן
תמיד צוחקות, אבל אני רואה איך כל אחת מהן בועטת ברגלו של בעלה
ותמיד השולחן זז מהמכה וכולם לא מבינים מה בדיוק קורה שם, אבל
אני יודע.
אחרי שכולם התיישבו לצד השולחן, ואימא אפילו הסירה את הסינר,
התחלנו סוף סוף עם הברכות, עשר המכות והתפילות.
אני הייתי על קוצים. כמה כבר אפשר עם האגדה הארוכה והמשעממת
הזאת. ההמתנה המחודשת כל שנה לאוכל ולמשחקים תמיד נראית לי
כאילו מתארכת בעוד כמה דקות שלי נראו כמו שנים.
אבל כמה שאני שונא את פסח, תמיד ישנו הרגע הזה שאני מחכה לו.
הרגע שבו מחפשים את האפיקומן.
כל שנה, סבא ליאון מחביא את האפיקומן ומרשה לי ללכת אחריו.
בהתחלה, הייתי נגרר אחריו כי זו נראתה לי משימה משעממת ומרגיזה
והעדפתי להתרוצץ בחוץ עם כולם, אבל עם השנים, הבנתי שסבא רוצה
שאני אבוא אתו, שזה הופך אותי לשותף סוד עם האיש הגדול עם
העיניים הטובות והרגשתי גאה מאוד. עוד כשהייתי קטן והייתי אצל
סבא כל הזמן, תמיד אהבתי את הריח שלו, ריח של טבק ואפטרשייב
חזק של גברים אמיתיים וגיבורים, הוא תמיד היה גדול כזה וכשהיה
מרים אותי בידיו השריריות, זה הרגיש כאילו אני לא כבד לו
בכלל.
אחרי שהיינו מחביאים את האפיקומן, היינו יושבים יחד על הספה,
סבא הניח זוג רגליים ארוכות על השולחן ואני הייתי נח שמוט לידו
ושנינו שותים בנחת כאילו סגרנו עכשיו איזו עסקה ששווה
מיליונים.
כשהגיע זמן החיפושים, אני הייתי הכי חשוב בבית. כל הילדים שעד
לפני רגע היו מעצבנים ובכיינים, התחילו לרדוף אחריי והתחננו
שאגלה להם איפה האפיקומן.
אני רק עמדתי שם כמו טווס צבעוני, עם סוד ענקי שרק אני וסבא
ליאון מכירים.
הבטתי על סבא והוא החזיר לי מבט וידעתי שהוא סומך עליי. לעולם
לא אכזבתי אותו.
התחלתי בפעולות הטעיה. כשהלכתי לחדר שינה ונעמדתי ליד המגירות
של אמא. נועם ויובל פתחו במרץ את מגירת הלבנים ורק גילו
תחתונים ענקיים שמיד הניחו על ראשן הקטנטן, שי צחק עליהן ואמר
ש"אלו תחתונים של תחת גדול" והן המשיכו איתי לחדרים האחרים.
אימא רצה מהר ותלשה את התחתונים מראשן ושי עשה פרצוף ביישן.
אחר כך, עילאי ושי התחילו לרוץ אחרי וניסו להקדים אותי, אבל
אני הייתי מהיר יותר ובעל ניסיון של שנים, אין סיכוי בעולם שהם
יגלו את האפיקומן כל כך מהר.
ככה טרטרתי אותם דקות ארוכות. עייפתי אותם, אבל אלה לא
התייאשו. הם המשיכו וקראו בשמי, והתחננו שאגלה להם.
ואני ידעתי למה כל כך כדאי להם. זה בכלל לא משנה שכל שנה סבתא
הייתה נותנת בסוף לכולם חבילת שוקולדים ומשחק פאזל או מחשב או
כל מה שמצאה בחנות, אבל עצם הגילוי הפך את המוצא לגיבור והוא
תמיד היה מקבל עוד דבר מיוחד במינו כמו רובוט חדשני, בובת ברבי
מהודרת והכי חשוב, סבא היה מושיב את הזוכה על ברכיו וצועק בקול
גדול: "יש לנו זוכה!" וכולם היו מוחאים כפיים, אפילו בלה
ורחל.
וככה המשכנו.
אני הייתי בשלי, עד שבאיזשהו שלב ראיתי שסבא כבר עייף, עיניו
נחלשו והוא הניד את ראשו באיטיות כאומר "זה מספיק להיום" וזה
היה מוזר כי סבא אף פעם לא מוותר. אז הבנתי שאולי מספיק עם
הטעיות אויב ומשחקי מלחמה ואני פשוט אקדם את כל העניין.
נועם שהייתה הכי קטנה הצליחה להגיע הכי מהר לאפיקומן שהיה
מוחבא מתחת לארון ועם האצבעות הקטנות שלה ומאמץ ההתמתחות שלה
במרווח הקטן, הוציאה את האפיקומן. היא צעקה מאושר והתחילה לקפץ
עד שלא מצאה את מקומה.
פתאום הייתי קצת מאוכזב שזה נגמר. כל מה שחשבתי עליו זה שצריך
לחכות עכשיו שנה שלמה.
נועם רצה בצעדים קטנים אך מהירים לשולחן ואני אחריה.
מרחוק ראיתי שכולם רציניים ואף אחד לא מחא כפיים וסבא לא צעק:
"יש לנו זוכה".
במקום זה, אימא הייתה בטלפון וצעקה לשפופרת שיבואו מהר מהר,
רחל התרוצצה בבית, הלכה קדימה ואחורה וסבתא הניחה את שתי ידיה
על ראשה ועל לחייה ונתנה לעצמה סטירות. לא הבנתי למה היא עושה
את זה לעצמה ובלה מיהרה לחבק אותה ולהרגיע אותה. דמעות זלגו
מעיניה.
רק סבא שכב על הספה עם עיניים עצומות.
התקרבתי אליו וחיכיתי שיזרוק בי מבט נוסף של "שיחקת אותה
היום", אבל הוא לא פקח את עיניו.
שמעתי את סבתא מייבבת ואומרת: "כל היום הוא לא הרגיש טוב..."
ולא האמנתי איך אחרי כל השנים, הוא לא יכל היה לספר לי סוד כזה
חשוב. אבל לא הראיתי לו שאני כועס או עצוב, והבטתי בו ברכות.
אבא הרים אותי, ליטף את זנבי ובכה.