עשרות צלחות מלאות עד אפס מקום מילאו את רוב שולחן האוכל הישן
והגדול שלנו. אבא פצח בברכה קצרה והודה לאלוהים כרגיל. בהינו
באבא בציפייה שיגמור כבר את הברכה כי לא אכלנו מהבוקר, והבטן
הציקה נורא. הבית היה מטונף ואימא השתגעה, הכריחה את כולנו
לסדר ולנקות. שעות עבדנו, הזענו והתאמצנו כמו שלא עשינו הרבה
זמן. סיפוק גדול מילא אותנו אחרי שגרגר האבק האחרון פונה לחצר,
אבל יותר מכל, רצינו להכניס משהו לבטננו המקרקרת, שתשתוק קצת.
רק ליעל היו מים חמים, "וגם זה בקושי..." היא אמרה, לא האמינו
לה, הזעפנו פנינו שתסבול מאשמה מלוכלכת, וקפאנו מקור תחת זרם
המים החלש.
אבא סיים ואימא הזהירה לא לשבור שום דבר עם כל ההתלהבות שלנו
מהאוכל, הבנו אותה אחרי הכל, התנהגנו כמו חיות, כל אחד הזיז את
הכיסא אחורה בחריקה מרעישה ותפס כף בכל יד להעמיס איתה את
צלחתו.

צלעות! פקחתי את עיניי באושר כשראיתי את הגופה הערומה שוכבת על
השולחן, החזה פתוח, והצלעות חתוכות ומוכנות לאכילה. ידעתי
שאימא השיגה אותה רק בשבילי, מחדר המתים העירוני. טרייה, רואים
עליה. חשבתי לעצמי כמה אני אוהב אותה וחייכתי כשלעסתי, בלעתי
ועיכלתי את הבשר הנהדר.