מי היה מאמין שאשוב לכתוב לך? לפעמים אני רוצה לספר לך דברים,
ואני חושבת לכתוב, ואז נמנעת מלעשות כן, מתוך מחשבה שזה לא
מתאים או לא רצוי.
וככה זה בחיים. כשאתה ילד, שום דבר לא יעצור אותך בדרך להשיג
את רצונך האינטואיטיבי ביותר. ואז אתה מתבגר, ומוצא ערימות של
מכתבים לא שלוחים בפינת החדר, ותוהה איך זה קרה.

החורף שוב מביא איתו עייפות ישנה, שוב משאיר אותנו בבית,
נלחמים בקור בהיצמדות לתנורים, שוכחים שייחלנו לקור הזה רק
לפני מספר שבועות.
ודווקא לפני כמה ימים, יצאתי לרחוב בלילה, בהחלטה נחושה להנות
מן הקור ולהתמסר אליו ואל המחשבות שינחיל בלבי. אך מיד נזכרתי
בך, והכאב המלווה הוביל אותי חזרה הביתה, למיטה החמה שמשכיחה
דברים ללילה, ומניחה אותם במגירות התודעה, למתי שנואיל להתמודד
(או שלא תישאר לנו ברירה).

אז אולי משום שלא נשארה לי ברירה אני כותבת. ואולי כי השיכנוע
העצמי שלי כבר לא משיג את מטרתו, אלא רק גורם לי לרצות אליך
יותר. שנאה היא לפתע ביטוי של אהבה, והריחוק הזה נראה כבדוי,
שכן המציאות לא באמת שוכנת היכן שהיא נראית.

יש לי תמונה לא מנוסחת בתודעה, והיא מלאה בידיים הנשלחות
לעברי, מלטפות, מורחות, מכאיבות ורומסות. מתקרבות ופולשת
לתוכי, מטהרות אותי מחטאים, גוזלות ממני את התום, רוצות לחבק
ולקחת ולשלוט. וידיך מאחורי גבך, נעמד מאחורי הקהל, שקט כמו
הים, רועש כמו הרוח. וכשכל כולי נתקפת, הידיים שלך לא איתי,
והן שמכאיבות לי בהעדרן יותר מכול.

בקרוב יבוא איזה איש ויאמר שהוא נביא. הוא יחלק מענות איבה
להמון, וההמון יצרוך את דבריו ויבין את חטאיו, וירד על ברכיו
וישוב לדרך הישר. ואז העולם ישתוק ויתפתה כולו אחר הנבואות,
מגשים את החזון, עט על המבשרים כחיות שמצאו דרכן אל האל. ואז
נישאר רק אני ואתה, הפתיים היחידים שהתפתו רק אחד אל השני,
ומכורים לסם האחיזה הנזקקת, נשוב אל האינסוף המקולל שהיינו,
טועמים את ההנאה, מתענגים על הבכיות, מזריקים את המוות המתוק
והארור.