נמאס לי מהאהבה הזאת
אני רוצה שתמות כמו איש זקן,
שנזכור רק את המחלקה הסיעודית
ואולי אז ניגמל.

אתה משתדל,
אבל זה נהיה הרגל,
לקשור לי את הידיים ולהוביל אותי עיוורת,
לאן שרק תרצה.

אני רוצה לנשום לפעמים,
אוויר שלא קניתי ממך
לפתח נוסחה קיומית
שלא תלויה בך.

אם רק היית אוהב באמת,
אולי הייתי שמחה.
אבל אתה כמו כולם,
רק רוצה להשיג
ורק רוצה נחמה.

אם הייתי פורצת את מחסום הזמן,
הייתי יוצרת מתח
שנמתח על קו אחר
מתח בין מציאות לדמיון
בין הפחדים שלי והרצון שלך.

כי כשהשקט הזה מטריף,
אתה האסון שמושיע אותי-
קורבן אנושי-
מהבדידות האינסופית.

הלוואי שהיתה לי הדרך,
הייתי סוללת אותה רצוף-
ממך ועד אליי
וממני עד אליך סחור וסחור,
והיינו מתגלגלים בה
בשני הכיוונים.

אבל הכי אני רוצה מהאהבה הזאת,
שתמות כמו איש חכם וזקן,
שעל כל נסיונו,
בסוף זוכרים ממנו רק את המחלקה הסיעודית


והשיכחה.