אהבתי את אורית. באמת אהבתי.
היא אמרה שאני מכור אליה.
היא אמרה שיש הבדל.

שנתיים של אהבה הגיעו לקיצן בעזרת טלפון אחד גורלי.
ניתקתי וחשבתי על כל הזמן שבזבזתי עליה.
לקחתי את כל התמונות שלה, עיוותתי את ראשה, גוזר ומדביק.
הרגשתי כמו הג'וקר בסרט הראשון של באטמן.

צפיתי בו עם אורית, הכרחתי אותה.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה כל אותו שבוע.

מכוניותינו התנגשו, הזמנתי אותה לדייט וכך הכל התחיל. שילמתי
לה על הנזקים, ועל האישפוז של הוריה שהיו במושב האחורי. ממש
אביר אציל על סוס לבן.

מצאתי את עצמי בחצר ביתה.
הכלב זאב המטורף שלה קופץ עלי ומשאיר נתזי ריר לבן וסמיך על
בגדי.
האשמתי אותה שהיא מקדישה לבהמה הזו יותר תשומת לב מאשר לי.
- דינג דונג!!!

השארתי פתק על דלת ביתה.
אוריתוש חביתוש,
בואי אלי היום, נדבר על מה שקורה.
אני מכין סטייקים.
שמונה אצלי,
אני

היא תבוא. אני יודע שהיא תבוא.

היא באה.
כל היום שקדתי על הארוחה, סיפרתי לה בהתרגשות.
היא חייכה בנימוס.
- רצית לדבר על משהו?

ישבנו לאכול.
- אני לא רעב כל כך.

היא סיימה.
סיפרתי לה.
היא הקיאה.

הכלב שלה כבר לא יהרוס מערכות יחסים.