לאדם ההוא, זה שתמיד נמצא איפשהו שם מאחורה בראש, זה שמהווה
עבורי,לפחות בתקופת התיכון, את שאלת ה"אם?" הגדולה.

אתה קרוב לוודאי לא קורא את זה וגם לא תקרא,
אבל זה היה חייב להיכתב,
אתה לא יודע, אבל אתה תמיד שם,
כשאני עם מישהו אחר, כשאני צופה בטלוויזיה
הדימיון בינך לכל אדם אחר הוא מדהים,
העיניים הגדולות, החיוך המטופש והאינטליגנציה הנשפכת ממך.
אתה תמיד שם,
עד היום אני מתחרטת על הרגע ההוא שבו במקום ללכת עם הלב הלכתי
עם השכל בגלל שהושפעתי מהסביבה...
הפכת להיות "אם" בשבילי,
"אם?" אתה שואל.
כן, "אם", זה מישהו שיש לך ספק גדול מאוד לגביו, או יותר נכון
ספק מה שהיה קורה בעקבות אותו רגע אם פשוט הייתי אומרת "כן"
ולא אומרת
"אההה... אני אדבר איתך מחר"
מאז אותו רגע אתה שם, במחשבות שלי.
כן כן, אתה, ואתה בכלל לא יודע מזה.
יותר טוב שלא תדע, כי עבר הרבה זמן ובטח לך אין מושג,
הלב שלי קופץ כשאני רואה אותך,
אולי זאת ההחמצה,
אולי אם היה קורה משהו אז זה היה נגמר מהר,
אולי זה סתם
פשוט כלום.
זה כלום!
זהו, החלטתי
זה כלום.
אבל עדיין אתה שם, במחשבות שלי,
לא בקטע של אובססיה, אל תיבהל,
בקטע של הבנה הדדית - זה מה שהיה שם
שיחה אמיתית וכנה, הבנה הדדית כנה.
אוף, אם לא היית כל כך מבלבל,
אילו רק יכולתי לראות מתי אתה רומז ומתי אתה פשוט מתנהג
בנחמדות
אוף,
אילו רק...